בלוג 'מנהרת הזמן'

מבימת התיאטרון אל בימת ההיסטוריה: הרצל –המחזאי שהפיק את 'מדינת היהודים'

מוטי סנדק

 

דבר העורך - מוטי סנדק

 

"אם אינך רוצה להישכח לאחר מותך עליך לכתוב דברי טעם שכדאי לקרוא, או לעשות דברים של טעם שראוי לכתוב עליהם".

 

מה משותף לחשמל, ספרייה ציבורית, עדשות דו-מוקדיות והכרזת העצמאות של ארצות הברית? כל אלו הם פירות יצירתו ומחקריו של בנג'מין פרנקלין (Benjamin Franklin 1706-1790). בגיל 12 החל בנג'מין פרנקלין לעבוד בבית הדפוס של אחיו ג'יימס, שם למד את רזי המקצוע. בזכות העבודה בבית הדפוס נחשף בנג'מין לספרים וכתבי עת שהגיעו מאירופה, ופתחו בפניו צוהר להתפתחויות התרבותיות והמחשבתיות שהתרחשו ביבשת באותה תקופה. אז ניסה לראשונה את כוחו גם בכתיבה, ופרסם סדרה של מאמרים בעיתון של אחיו שם למד את כוחה של המילה הכתובה בהפצת רעיונות ויצירת ארגונים חברתיים, תובנה שהוא עתיד לנצל היטב במשך חייו. בין היתר היה שותף לניסוח החוקה של ארצות הברית והוא גם אחד החתומים עליה. אחת מפעולותיו הציבוריות האחרונות הייתה פרסום עצומה נגד העבדות בשנת 1789. ביומנו כתב פרנקלין את המשפט "אם אינך רוצה להישכח לאחר מותך עליך לכתוב דברי טעם שכדאי לקרוא, או לעשות דברים של טעם שראוי לכתוב עליהם".

 

דומה שאין איש כבנימין זאב [תיאודור] הרצל ראוי לשני הכתרים של פרנקלין שנכתבו בארצות הברית מאה שנים לפני הופעתו של הרצל על במת אירופה. איש שבמהלך תשע שנות חיים חלם, יזם, כתב, הפיק, ניהל וביים. אדם שיצר קשרים חובקי עולם עם מנהיגים ושועי עולם, כתב מחזות, ערך את מדור הסטירה בעיתון "נויה פרייה פרסה", וככתב העיתון סיקר את משפט דרייפוס בפריס. הרצל הקים וערך את העיתון "די ולט", יצא למסע בן עשרה ימים לירושלים ולמושבות בארץ ישראל על מנת לפגוש את הקיסר הגרמני לדקות ספורות על אם הדרך ליד מקווה ישראל, עם שובו מירושלים כתב את הרומן האוטופי 'אלטנוילנד' תוך שבעה-עשר ימים. חוזה המדינה הקים בנק יהודי - אוצר התיישבות היהודים, אשר מימן את פעולות התנועה הציונית, הקים את קק"ל, כתב עשרות סיפורים ופיליטונים וגם את הספר "מדינת היהודים" - שהפך לתסריט ליסוד הקונגרס הציוני הראשון בבזל שלימים היה לההסתדרות הציונית העולמית.

 

 

בתמונה: תיאודור הרצל על-יד שולחן הכתיבה שלו בדירתו, וינה 1900. באדיבות ארכיון תיאודור הרצל, הארכיון הציוני המרכזי.  התפאורה: וינה.

 

 

וינה, עיר מגוריו הייתה התפאורה למעשיו - בחדר העבודה שבביתו רקם והגה את מחזותיו ואת הרעיון הציוני. עם היהודים האוסטרים הבולטים באותה עת נמנו יוצרים יהודים כמו ארתור שניצלר, קרל קראוס, זיגמונד פרויד, מרטין בובר, וסטפן צוויג. הייתה זו קבוצה של יהודים מחוננים באירופה שהשפעתם הייתה מכרעת על התרבות הגרמנית בשלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. הם השתייכו לדור של אנשי רוח שחייהם הוחתמו בחוויית התמוטטות הערכים המסורתיים. לכן הם הרגישו ביתר שאת את בעיית הזהות היהודית, שהפכה לדידם לבעיה קיומית קשה. הם זנחו את המסורת היהודית, נדחו על ידי החברה הגרמנית החילונית ולא נטמעו בתוכה. הם היו בשוליים במובן הרוחני העמוק. יהודי אוסטריה חיפשו מענה למצב בלתי נסבל זה באמצעות קשת מגוונת של התנהלות, כגון התבוללות או המרה לנצרות (כפי שעשה גוסטב מהלר), הזדהות עם מטרה פוליטית או אידיאולוגית כמו סוציאליזם (ויקטור אדלר) או לקיחת חלק בתנועה הציונית שהובילו הרצל ונורדאו.

 

הרצל הפיק וביים את הקונגרס הציוני הראשון - אולי ההפקה הגדולה ביותר של המאה ה-19, תוך עמידה על כל פרט עד האחרון שבהם, קונגרס שהיה ל"מפה ומצפן" להקמת מדינת היהודים. את צוואתו הספרותית כתב בשנת 1897 - שבע שנים לפני מותו, וב-1903, כשנה וחצי לפני מותו פרסם את צוואתו ובה בקשתו כי העם היהודי יעלה את ארונו ואת ארונות בני משפחתו לקבורה בארץ ישראל. חמישים שנה מהיום בו רשם ביומנו בתום הקונגרס (3 בספטמבר 1897): "בבזל יסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עבר. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול" - הוקמה מדינת היהודים.  


תשע שנים בלבד נמשכו פעילותו הציבורית ופעילותו האמנותית-תיאטרונית של הרצל כשהן שלובות זו בזו. מאז הפגישה עם הברון הירש ופרסום "מדינת היהודים" ביוני 1895 ועד מותו ממחלת לב בגיל 44. ב – 1901 כתב ביומנו: "כשביום מין הימים מדינת היהודים תהיה קיימת, הכול ייראה קטן ומובן מאליו. היסטוריון הגון יותר ממני, אולי יגיע למסקנה שבכל זאת היה בכך משהו, שעיתונאי יהודי חסר אמצעים מווינה הפך סמרטוט לדגל ואספסוף לעם המתלכד בקומה זקופה סביב דגל זה".


גיליון זה של "במה, כתב עת לתיאטרון" חושף את הרצל איש התיאטרון, המחזאי שלא פסק ליצור ולהציע את מחזותיו למנהלי תיאטרון ברחבי אירופה וכל זאת תוך כדי כתיבת התסריט ל'מדינת היהודים'. איש תיאטרון בעל דמיון, מעוף, העזה, יצירתיות אשר הצליח להדביק בכוח אישיותו והכריזמה שלו מאות מקבלי החלטות מרחבי אירופה ולרתום אותם להפקת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, אולי ההפקה הגדולה ביותר על סף המאה העשרים.

 

 

ספר הבימוי של התנועה הציונית

בחלקו הראשון של הגיליון אנו פוגשים את הרצל המפיק והבמאי של הקונגרס הציוני הראשון והתנועה הציונית המדינית.

 

יאן קינה במאמרו על הקומדיה הציונית של הרצל מציג את התהליך שעבר הרצל ממחזאי הכותב קומדיות אל פעילותו המדינית בתחילת דרכה. הוא מתאר כיצד הרצל שביקש לכתוב רומן על הבעיה היהודית לא ידע כיצד יגיע מרעיונות הרומן אל הרעיונות המעשיים, ועל המימד הפרפורמטיבי שלו של הקונגרס הציוני הראשון כדֶאוּס אֶקס מַכִינָה על בימת ההיסטוריה היהודית, שבתפישה המודרנית שלה הוא ראה את עצמו בו זמנית כמחזאי, כבמאי וכמנהל הצגה:

 

"ובעצם הנני איש הדרמה גם בזה. אני לוקח אנשים עניים ומדולדלים מהרחוב, מלבישם בגדים נהדרים ונותן להם לשחק לפני כל העולם משחק נפלא אשר הגיתי ברוחי. אין אני עובד ביחידים כי אם בהמונים: הרבנות, הצבא, ההנהלה, האקדמיה וכיוצא באלה, שהם בשבילי יחידות של המונים." (יומנים, 10 ביוני 1895)

 

מכאן אנו פונים אל מקורות ההשראה התרבותיים של הרצל. דן וינר מציע לנו מבט מעמיק על האופן בו האופרות של וואגנר השפיעו על יצירתם המדינית של הרצל ונורדאו. אבות הציונות המדינית, תיאודור הרצל ומקס נורדאו היו אמנים פוליטיים. לפיכך הייתה לאמן הפוליטי הבולט ביותר של המאה התשע-עשרה, ריכרד ואגנר, השפעה מכרעת עליהם. אין להבין את הדרך בה הלכו השניים ואת המורשת שהנחילו לתנועה הציונית בלי בירור זיקתם אל יצירותיו של מלחין זה.

 

"הפקה בין-לאומית, הקונגרס הציוני הראשון", כך מתאר מרדכי נאור את שלושת חודשי העבודה של הרצל כבמאי, מפיק ויחצ"ן של הקונגרס. אין ספק כי ארגון ההסתדרות הציונית, ממש מאפס, ועריכתו המוצלחת של הקונגרס הציוני הראשון בשלושת הימים האחרונים של חודש אוגוסט 1897 – היה מבצע ענקים. הרצל נטל על עצמו לא רק את המשימות הפוליטיות, אלא עסק – בנושא הקונגרס – בכל נושא גדול כקטן, לרבות צבע המפה שעל שולחן הנשיאות, וכמובן סדר היום והסיקור העיתונאי של האירוע. זו הייתה הפקה בין-לאומית ממש, מבוימת עד הפרט האחרון, וידע תיאטרלי הרי היה לו. הרצל מצא את עצמו בתפקיד המפיק והיחצ"ן הראשי של הקונגרס.


חיים פינקלשטיין משרטט את דמותו של הצייר והצלם אפרים משה ליליין, האיש שמיתג את דמותו של הרצל כדמות מיתית תנכ"ית. אפרים משה ליליין נחשב לרוב כאמן הראשון של התנועה הציונית, ולעתים אף תואר כ"אמן הציוני הראשון". ליליין היה הצלם שהנציח את הרצל נשען על מעקה המרפסת במלון "שלושת המלכים" בבזל, הצילום שהפך את דמותו של הרצל לאייקון וחיזק את דמותו כמנהיג התנועה הציונית. המאמר סוקר את מערכת היחסים של לילין עם הרצל, והאופן בו יחסו המשתנה לרעיון הציוני משתקף דרך יצירותיו.

        
לצד המקום המרכזי שתפס ליליין במיתוג דמותו של הרצל ופועלו, ניתן לזהות את שלום עליכם כ"סוכן השיווק" של הרצל לקהילות יהודי מזרח אירופה דוברי יידיש. שלום עליכם הוקסם מאישיותו של הרצל ונרתם לקידום התנועה הציונית המדינית. הוא כתב חוברות תעמולה, תירגם הרצאות וכתב סיפורים ומחזות שהציגו את הקונפליקטים שמהם מונעים הרעיונות הציוניים. בשנת 1903 בעקבות הקונגרס החמישי בו הועלתה תוכנית אוגנדה, כתב שלום עליכם את מחזה בן שתי תמונות "התייעצות רופאים" - המובא במלואו בגיליון זה.

 
רשימת הנפשות הפועלות בחייו ובהקשר לפעילותו הציונית והתרבותית, וסקירה של ציוני דרך מרכזיים בחייו של הרצל מסכמים חלק זה של הגיליון.

 

 

חוזה ומחזאי 

בחלקו השני של הגיליון נחשף הרצל המחזאי. אחת השאיפות הגדולות של תיאודור הרצל הייתה לזכות להכרה ולתהילה כמחזאי. עולם התיאטרון קסם לו. כבר בתקופת לימודיו באוניברסיטה ובהמשך, במקביל לעבודתו כאחד העיתונאים הנחשבים ולייזום והובלת התנועה הציונית הוא כתב מחזות, שחלקם הוצגו על הבמות החשובות ביותר בעולם דובר הגרמנית. משב בלזם מציע סקירה כרונולוגית של המחזות שכתב הרצל בין השנים 1880-1901 בניסיון לכבוש את במות אירופה.


לצד הקומדיות הרומנטיות, אחד המחזות העוסקים בבעיה היהודית הוא "הגטו החדש" מחזה אותו כתב בלהט של שלושה שבועות ואותו הקדיש "בידידות נפש לידידי ד"ר מקס נורדאו". המחזה תורגם לעברית פעמיים בידי מ.ז. ולפובסקי בהוצאת מצפה בע"מ, תל אביב בשנת 1938 ודני בן – ישראל בהוצאת ירון גולן בשנת 1992. בגיליון זה אנו מביאים את המחזה "הגטו החדש" בתרגום ועיבוד חדש של יהודה ושרה מורלי.

 

לפני מותו הרצל הקדיש מחשבה לכתביו. ב-12 בפברואר 1897 כתב צוואה ספרותית בה ביקש: "דעתי היא, שאת מחזותיי יש להוציא בקובץ אחד, המחזה החביב עלי ביותר הוא  הגטו החדש [...] שמי יגדל אחרי מותי. לכן אני מאמין שימצא מו"ל בשביל כל יצירותיי". אנו מביאים את צוואתו הספרותית של הרצל ואחריה רשומה בה הסופר סטפן צוויג מספר על פגישתו עם הרצל בה הגיש לו את סיפורו הראשון לפרסום בעיתון:

 

לאחר שהזמין אותי בידידות לשבת, שאל: "מה הבאת לי?", גמגמתי שרצוני להציע לו סיפור. לקח את כתב-היד, ספר את הדפים הכתובים ביד, הסתכל בדריכות בעמוד הראשון נשען אל המסעד. בפחד ראיתי כי התחיל לקרוא בנוכחותי. הדקות נתארכו לי, חשתי בהן בעודי מסתכל מן הצד בפניו. [...] דומה שהבחין שאני מסתכל בו, כי תוך כדי דפדוף העיף בי מבט עז, אך לא מחמיר. רגיל היה שמביטים בו, ואולי אהב זאת. סוף-סוף סיים את הקריאה, אסף את הדפים והקיש בצרור הדק על השולחן עד שהתיישר, רשם עליו משהו בעפרון כחול והניחו במגירה, משמאל. לאחר תנועות אלו, שנראו כמחושבות ליצירת מתח (משהו תיאטרלי לא הניח לו), פנה אלי ואמר מתוך תודעה של בשורה: "הסיפור נתקבל."

 

צוויג מאיר את הרצל ככותב וסופר ומתאר את השבר והאבל שהורגש עם פטירתו. לאחר פטירתו של הרצל עלתה השאלה למי שייכים "זכויות היוצרים" של יצירות הרצל? מיכאל בירנהק סוקר את פרשת המחלוקת המשפטית סביב כתבי הרצל במדינת ישראל במאמרו "זכויות יוצרים במדינת היהודים".

 

בקשה נוספת בצוואתו של הרצל הייתה להיקבר בארץ ישראל. במסע האחרון מוינה לירושלים מובא סיפור העלאת ארונו של הרצל לישראל בשנת 1949. היה זה אירוע שלא נראה כמותו עד אז ביישוב. המבצע המורכב כלל את פתיחת קברו של חוזה המדינה בווינה, הטסת שרידיו ושרידי משפחתו ארצה וארגון מסע הלוויה ארוך, שהחל בשדה התעופה לוד, והסתיים בטקס הקבורה בהר הרצל, גבעה בירושלים שעד אז הייתה אזור מרוחק ושומם, אך לקראת הקבורה הוכשרה להיות אתר הקבורה הממלכתי של מדינת ישראל.


הרצל נקבר בהר הזיכרון בירושלים הקרוי על שמו ולצידו קמו מרכז ומוזיאון המנציחים את דמותו ופועלו והתנועה הציונית. אך המסע של הרצל לא תם. הרצל, יצירתו, רוחו ודמותו לא פוסקים לעלות על במות התיאטרון הישראלי משנת 1949 ועד ימים אלה ממש. הרצל על במות התיאטרון בישראל - הדמות, הדימוי, היצירה היא סקירה מקיפה של הפקות התיאטרון שעלו בישראל בהשראת דמותו וכתביו של הרצל בינהם הרומן האוטופי "אלטנוילנד". את הגיליון חותמת אחרית דבר מאת גד קינר-קיסינגר.

 

 

אני רוצה להודות לכל היוצרים, הכותבים, הארכיונים, הוצאות הספרים, המוסדות, האירגונים, הקרנות והתומכים ובמיוחד לצוות המסור שמלווה אותי במסע, חברי מועצת מערכת 'במה', פרופ' גד קינר-קיסינגר – היועץ האקדמי שלנו, אחינעם אלדובי – עורכת המשנה, עינת ברנובסקי – העורכת הלשונית ודרור צונץ – מעצב הבית של 'במה' שיודע להלביש כל גיליון בבגד המתאים לו ולהפתיע כל פעם מחדש.

 

תודה חמה שלוחה לארכיון הציוני בירושלים, מנהלו יגאל סיתרי ואוצרת ארכיון הרצל סוזן ברנס ולמרכז הרצל בירושלים, המנכ"ל עודד פוייר ויו"ר אורי זכי. תודה ליו"ר קק"ל אברהם דובדבני (דובדב) ולד"ר מוטי פרידמן, ולמנכ"ל תיאטרון הבימה נעם סמל.

 

תודה מיוחדת וחמה לידידי שמוליק עצמון-וירצר, יו"ר המכון לקידום תיאטרון יהודי ולרב מיכאל מלכיאור, נשיא המכון על עצותיהם היקרות מפז. אנשים ונשים אלה סייעו לגיליון זה של "במה, כתב עת לתיאטרון" להיוולד, לראות אור ולצקת תוכן חדש לחיינו. 

 

 

סוף דבר

ברל כצנלסון כתב בשנת 1934: "הדור אשר חי את הרצל, אשר ידע את קיסמו החי, אשר ידע את האבל הגדול עם מותו ועוד שנים רבות לאחר מותו, הדור הזה נושא בליבו את דמותו ויונק מזיוו, אך יש לחשוש שהדורות הבאים לא ידעו את הרצל בלתי אם כשם, סיסמה, דגל  או אגדה נאה." ברל הזהיר אותנו, שנות דור אחר-כך, מסכנת השכחה. הוא יזם את חג כ' בתמוז, מועד פטירתו של הרצל, כיום זיכרון. עם השנים המועד נשכח ואיתו גם משמעות הזיכרון הקולקטיבי של הרצל כסמל חי לחלוציות ובניית חברת מופת ברוח החזון שהותיר אחריו ב"אלטנוילנד", ביומניו, סיפוריו, מחזותיו וכתביו. וכך, עם השנים, הרצל נותר כאייקון של זקן וסמל. "חוזה המדינה" ותו לא. האיש שעמד על המרפסת של מלון "שלושת המלכים" בבאזל וחלם שיום אחד תהיה מדינה ליהודים נשאר אגדה.

 

עתה ניתנה ההזדמנות לתקן עוול היסטורי ולהצמיד לתואר "חוזה המדינה" את התואר מחזאי ובמאי. 

 

הרעיונות של האנשים הדגולים הם נחלתה של האנושות כולה, להם עצמם יש רק את המוזרויות שלהם. 

 

לרכישת הגיליון

 

סקירה על הגיליון מאת עדנה שבתאי -        לקריאה נוספת

 

אחרית דבר מאת פרופ' גד קינר-קיסינגר -    לקריאה נוספת

 

חוזרים אל הקונגרס בבאזל -                   לקריאה נוספת

 

התוכניה של הקונגרס -                         לקריאה נוספת