מדיה -האיש שידע לביים את עצמו / פרופ' גד קינר-קיסינגר
לא בכדי נפתח גיליון הרצל של "במה, כתב עת לתיאטרון" במונולוג המפורסם של פינק מ"נמר חברבורות" מאת יעקב שבתאי, ההוזה על הקמת קרקס בארץ ישראל דלת האוכלוסין והשוממת ברובה, בה שולטת האידיאולוגיה החלוצית-סוציאליסטית הארצית מאוד של דת העבודה וההתיישבות חקלאית.
לא בכדי נפתח גיליון הרצל של "במה, כתב עת לתיאטרון" במונולוג המפורסם של פינק מ"נמר חברבורות" מאת יעקב שבתאי, ההוזה על הקמת קרקס בארץ ישראל דלת האוכלוסין והשוממת ברובה, בה שולטת האידיאולוגיה החלוצית-סוציאליסטית הארצית מאוד של דת העבודה וההתיישבות חקלאית. פינק מתכחש למציאות של דלות, שרב, קדחת ולבנטיניות, ומאמין באמונה של איש תיאטרון, איש רוח, סהרורי, שהציונות – אותו חזון מופרך ובלתי אפשרי – תתגשם לא רק הודות ליהודי החדש, עובד האדמה האנטי-גלותי, אלא גם ובעיקר הודות לפנטזיונר הבלתי מציאותי המבקש לרקום חלום על תרבות "מיותרת" לכאורה, מגדל פורח באוויר, ודווקא במציאות, הסובלת מחסך בצורכי החיים החומריים הבסיסיים ביותר: "אומרים לי: מגדלים פורחים באוויר! ואני אומר: שיהיו מגדלים פורחים באוויר! כתר יהיה כתר! וגמל יהיה גמל!".
לא בכדי אמרתי, משום שכאשר בנימין זאב תיאודור הרצל – מחזאי הקומדיות הבולוורדיות, הפליטוניסט המצליח של "נויה פריה פרסה" הווינאי, מפיק מפגני הראווה של הקונגרסים הציוניים, הנואם והמופיען, האיש שידע לביים את עצמו, את תדמיתו, בכל צילום בו הופיע, לרבות אחרי מותו כמו בצוואתו המדינית בה כתב את המשפט הלא ייאמן שאדם יכול לומר על עצמו "שמי יגדל אחרי מותי" – טבע את סיסמת הדגל "אם תרצו אין זו אגדה", הוא היה מודע לחלוטין שחזון הציונות המדינית בווינה השבעה של היהדות המתבוללת בשלהי המאה ה- 19 הוא "אגדה". זו הייתה אגדה מסוג העלילות הבדיוניות שהעלה על הבמה, או הרומן האוטופי-פיקרסקי שכתב, "אלטנוילנד", רומן מסע הרפתקני מן הסוג שרבים כמותו התפרסמו באותה תקופה ולפניה, פרי עטם של יוצרים כז'ול וורן, קרל מאי או מרי שלי שאיש מהם לא שאף לממש את יצירתו. גדולתו ונלעגותו בשעתו של הרצל התגלמה באמונה שניתן לממש בפועל חיזיון, אגדה, דמוית ליברטו מיתי, גדול מן המציאות, של ואגנר שאותו העריץ, ושהאופרות שלו יועלו בבית האופרה בחיפה בו ביקרו גיבורי "אלטנוילנד" פרידריך, דוד וקינגסקורט באותו רומן שהקים מדינה, רומן המסתיים במלים: "כל מעשה אדם, תחילתו חלום וסופו חלום". ודוק: לא רק תחילתו, אלא גם סופו, ברוח דברי שייקספיר ב"סופה": "אנחנו מין חומר כזה שממנו עושים חלומות". רק משורר או איש תיאטרון – חוזה בזכות היותו הוזה – יכול לומר משפט כזה, לחלום חלום כזה ולדעת שהוא יתגשם – כמעט בדיוק נמרץ – יובל שנים לאחר מכן.
ולכן מעשה רב עשה מוטי סנדק, עורכו העכשווי של כתב-העת ההיסטורי "במה, כתב עת לתיאטרון", כשהחליט במלאות 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ויובל ה-120 לפרסום "אלטנוילנד" ולייסוד הקרן הקיימת לישראל, להקדיש גיליון נושא עשיר, שאין ערוך לחשיבותו הראשונית, להיבט הפרפורמטיבי באישיותו של חוזה המדינה. זהו אותו היבט שתעשיית המיתוסים "הרשמית" של המפעל הציוני העדיפה להתעלם ממנו – כשם שהעלימה את הסיבה "הלא מחמיאה" שגרמה למחלת הלב של הרצל – היבט שבלעדיו קשה להבין כיצד עלה בידי הרצל לשכנע שועי עולם מקיסרים, טייקונים, ועד לפשוטי עם בכל רחבי אירופה והמזרח ברעיון המטורף שניסה לשווק. ואכן למרות שבביוגרפיות רבות מבליטים את הסתירה באישיותו של הרצל בין היוצר הפורה והשאפתני של קומדיות ופארסות בורגניות קלילות, לבין העיתונאי המוכשר שדיווח בכאב על משפטו של דרייפוס והמדינאי הנחוש להגשים את חלומו באמצעים מעשיים ביותר (הקמת קרן לגאולת קרקעות, ייסוד בנק, גיוס כספים ועוד ועוד), בא גיליון זה, המעגן את הרצל בכל המעגלים התקופתיים – האישיים, המשפחתיים, ההיסטוריים, היהודיים, האמנותיים והעכשוויים – בהם פעל, ושמהם אנו מתבוננים בדמותו היום, ומוכיח לנו שאלמלא דמיונו הפורה ויכולתו להפוך גם את החזון הציוני לקומדיה, כפי שמראה לנו מאמרו המעולה של יאן קינה, לא ניתן היה להוציא לפועל את התעתוע של מדינת יהודים חסרת הסיכוי והיתכנות ריאלית. על רקע זה אפשר גם להבין כיצד יוצר קומי-סאטירי מובהק כשלום עליכם, שהאיר בסיפוריו ובמחזותיו באור אירוני את ה"לופטגעשעפטן" (עסקי האוויר) של מנחם מנדל ואת תלישותה של העיירה היהודית הגלותית, מן המציאות ב"האוצר" ויצירות אחרות, נשבה בקסמי חזונו של הרצל, ושיווק אותו כתכנית אמיתית, ברת מימוש.
ניתן לומר ש"האלאזוניות", העמדת הפנים המודעת לעצמה, המכוונת באירוניה אל עצמה, והמגחיכה את עצמה, של החזון ההרצליאני, המבליטה את הפער בין אשליה למציאות, בין במת ההיסטוריה וההיסטוריה כבמה, בין הפראק החגיגי שמקס נורדאו אולץ על ידי הרצל ללבוש לפתיחת הקונגרס הציוני הראשון לבין הריק שמאחורי החגיגיות שנועדה להקרין – היא הייתה הנשק שנטרל את גיחוכם של הספקנים והשונאים. זאת ועוד: קשה היה להעלות על הדעת שעריכתו של קונגרס ציוני תמשוך אליו משתתפים כה רבים מכל קצות אירופה, אלמלא ניחן הרצל בסגולות של מפיק ובמאי מופעים כה מוכשר, שהצליח לשוות לאירוע הוד והדר של חזיון ראווה, ולא היה נותן דעתו על כל פרט ב"תסריט" המילולי, החזותי, החברתי והתקשורתי של האירוע. ולא היה זה אקט חד פעמי – כפי שעולה ממאמרו של מרדכי נאור, ומן האופן שבו גויס ליליין כצייר ומאייר ליצור את הלוגואים החזותיים של התנועה הציונית, שעליהם התחנכו דורות של תלמידים בפלשתינה-א"י ובמדינת ישראל (למרות עמדתו האמביוולנטית של ליליין כלפי הציונות, כפי שאנו למדים ממאמרו של חיים פינקלשטיין). כל מהלך בו נקט הרצל ליחצון הרעיון הציוני, וכל הדימוי המטא-תיאטרוני של המדינה המדומיינת בכתביו, מעידים שהוא הקדים בעשרות שנים את האימפרטיב השחוק של מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר". הרצל הבין שתדמית חזונו לא פחות חיונית מהמהות, שבחירתו בצילום שלו ממצלמתו של ליליין "הוגה" על המרפסת בבאזל, או בדגל שבעת הכוכבים, הם המותגים שעליהם יוכשרו ציונים בעתיד, ועליהם יקריבו את עצמם. ודומה שגם מדינת ישראל של ימינו, המיחצנת את עצמה כחברה מתקדמת, נאורה, סובלנית ושוויונית – ומטאטאת את האלימות והאפליות למיניהן אל מתחת לשטיח – הפנימה היטב את תורתו של הרצל, אם כי תוך עיוות פרגמטי של מטרותיו המקוריות.
לא ייפלא אפוא שחלקו השני של הגיליון מוקדש כולו להרצל המחזאי והבמאי, ובו, בין היתר, מפרט משב בלזם, בידענות ובדקדקנות שאין לה תקדים בספרות על הרצל - את יצירותיו הקומיות טרם "הידרדר" ממעמד של איש תיאטרון לזה של מדינאי (אם לעשות פרפרזה על אמרה ידועה של ג'ורג' ברנרד שואו). וגם אין תמה, בעקבות מאמרו המאלף של יהודה מורלי, כיצד הגיע מחבר השמאלצים החמוצים-מתוקים "העשויים היטב" ברוח לאביש ופיידו ליצירת טרגדיה על חוסר התוחלת שבהתבוללות כמו "הגטו החדש" (המופיע בגיליון זה בתרגום חדש, עדכני ומעולה לתלפיות של יהודה ושרה מורלי). דומה שיש היגיון בשיגעון זה: במחזות הבולוורד המסחריים שלו – אלה שבמרכזם עלילות אהבהבים ובגידות, המציבים את מעמדה של המשפחה הבורגנית בסימן שאלה רק על מנת לחזור ולאשש את תקפותה ברוח המוסר הכפול של ימי מהפך המאה, ניסה הרצל המתבולל, זה שעדיין האמין שעל כל היהודים לקום כאיש אחד וללכת לכנסייה להיטבל לנצרות, לרצות את הקהל הווינאי, ולהתכחש לזהותו היהודית המתלבטת ולזהותו המשפחתית המסוכסכת של היוצר. ב"גטו החדש", כמו גם ב"סולון בלידיה", מהפך הרצל את היוצרות: מסרב להתפשר, ממאן למצוא חן, ומציב את עצמו, את אישיותו הבעייתית שלו עצמו – כמו היינה המומר שלא חדל לרגע להיות יהודי בשעתו – בקדמת הבמה. שיעור מרתק בפוליטיקה של זהויות. ויפה עשה סנדק שכלל בגיליון את סיפורו הקצר של הרצל מ-1887 "חדר הלבשה בתיאטרון", העוסק בווידוי על זיכרון של הטרדה מינית של שחקנית צעירה על ידי מנהל הלהקה הנודדת שלה. דומה שאפשר לקרוא את הנובלה "התמימה" הזאת – כמו את רוב יצירותיו הפרוגרמטיות של הרצל – כאלגוריה על מצב היהודים שעל מנת להתערות בחברת הגויים עליהם להתבזות "ולמכור" את זהותם. המעניין הוא שהחוויה הטראומתית לא הובילה להתפכחות של אותה זמרת – ואם תרצו של היהודים מדושני העונג של מרכז אירופה – כפי שהיא מעידה על עצמה: "לגבי דידי לא היה הבדל אם מאחורי החורים שבמחסן העץ הציצו תריסר גברים או כל אנשי העיירה". היא לא שיערה מה שמחברה ניחש, בעוד מספר עשרות שנים מעטות, כבר לא יציצו מבעד לחורים, אלא יעלו את כל המחסן, עליה ועל כל אנשי העיירה, באש.
הייחוד בגיליון הרצל של "במה, כתב עת לתיאטרון" נעוץ, בין שאר מעלותיו בהקשר (קונטקסטואליזציה) הנרחב של הפנים הידועות של בנימין זאב תיאודור הרצל, איש ההשכלה שניסה בראשית דרכו לממש את הציווי הידוע של יל"ג: "היה אדם בצאתך ויהודי באוהליך", וכשלונו הוא שהפך מנוף להצלחתו כמנהיג לאומי. הכל בכל יש בגיליון זה, מספר הבימוי של הקונגרס הציוני הראשון, פירוט תחנות חייו, רשימת הדמויות שמילאו תפקיד בחייו של הרצל ובפעילותו האמנותית והציונית – רשימה המלמדת אותנו שתחייה לאומית איננה מונודרמה, מיזם של איש יחיד כפי שניתן אולי להקיש מן התמונה הידועה שעל הקיר (ותמיד מן הפרופיל השמאלי, אם מישהו מחפש סמליות פוליטית!), אלא אופרה ואגנרית רבת משתתפים – ועד לצוואתו הספרותית של הרצל, דרך הסיפור המרגש של סטפן צווייג – מתנגד נחרץ לציונות – על הרושם העצום שהותירה בו פגישתו עם העורך שפרסם את סיפורו הראשון, ההתדיינות המשפטית המדהימה בסיבוכיה ונפתוליה על זכויות היוצרים של כתבי הרצל, ועד לכל הפרשייה הטראגי-קומית, שהרצל המחזאי היה וודאי מתענג עליה, של העלאת עצמותיו ארצה.
פכים קטנים וגדולים מן הקריירה הבימתית הרבגונית והמדינית של הרצל, וגלריה של גיבורי תרבות וציונות אחרים, יוצרים אספקלריה רב-רובדית וססגונית של העולם החברתי, הפוליטי והתרבותי בו פעל הרצל בתפקידיו הרבים בקורות העתים של העולם והיהדות על סיפה של המאה העשרים.
מוטי סנדק השכיל ליצור כתב-עת, שהוא למעשה אנתולוגיה, שהיא בה בעת מדעית ושווה לכל נפש, של חיבורים על "העולם של אתמול" במונחיו של צווייג. חוקרים ומומחים מובילים להיבטים השונים בפעילותו של הרצל חברו לתרום לגיליון זה מאמרים, פרקי תיעוד ותרגומים, ההופכים את גיליון "במה - כתב עת לתיאטרון" עתיר התוכן והמושך לקריאה למסמך היסטוריוגרפי-אמנותי שאין שני לו בחקר הציונות, הערוך בדרך העולה בקנה אחד עם המגמה הרווחת היום במחקר ההיסטורי – למקם את הכרוניקה הצרה בהקשריה הרחבים יותר, שעליהם ידוע לציבור הרחב כל כך מעט, ולעסוק בזיקות שבין האירועים פורצי הדרך, "הגדולים", לבין התרבות הפופולרית וחיי היום-יום.
ואי אפשר לסיים אחרית דבר זו בלי לציין את הסיפא של הגיליון: סקירה, המלווה בקטעי טקסטים, של שורה ארוכה של מופעי בידור, פזמונים, והצגות תיאטרון רטרוספקטיביים ומיועדים לקהלים שונים שעסקו בישראל הריבונית בדמותו ובתדמיתו של הרצל. נראה שאין דבר ההולם יותר את הווייתו רבת הפנים של הרצל מן הפנורמה של התפקידים השונים זה מזה, שכולם התיימרו לייצג את ישותו של "שחקן" אחד ויחיד. אני משוכנע שהרצל, איש התיאטרון, שעל קברו חוגגים מדי שעה את הספקטקל הפוסט-מודרני הנלווה לטקס הדלקת המשואות, מתגלגל מצחוק בקברו.
ואחרי הסיום עוד מילה שאי אפשר בלעדיה, פוסט סקריפטום. בשעה שנכתבות שורות אלו נאבקת אוקראינה על חירותה נגד הפולש הרוסי. בראשה עומד לא אחר מאשר וולדימיר זלנסקי, קומיקאי יהודי שגילם פעם נשיא. אי אפשר להתעלם מן האנאלוגיה בינו לבין הרצל, אנשי מופע ובדיון, שאיש לא היה מאמין שיהפכו למנהיגים וגיבורי תרבות לאומיים ובינלאומיים. יש רק לקוות שכאשר גיליון זה יראה אור, אוקראינה תהדוף את הפלישה ולא תהפוך – יחד עם מנהיגה, בעל כוח הרצון והאמונה הבלתי נלאים – ל"אגדה".
פרופ' גד קינר- קיסינגר משמש כיועץ אקדמי של המכון לקידום תיאטרון יהודי וחבר מועצת המערכת של 'במה, כתב עת לתיאטרון'.
מאמר זה הוא 'אחרית דבר' מתוך גיליון 287 של במה.
לקריאת דבר העורך לרכישת הגיליון