'המחזאי שהפיק את מדינת היהודים' מאת: דינה פורת

במלאות 120 שנה למותו של בנימין זאב הרצל חשוב להזכיר את הזיקה החזקה שהיתה לו לתיאטרון. הארגון הקונגרס בציוני הראשון הוא טרח למזג את ההיבט המדיני והרעיוני עם התיאטרלי. הוא דאג לכל פרט, החל בבחירת המיקום ובעיצוב האולם כבמה הנאותה לאירוע וכלה בצבע המפה של שולחן הנשיאות. הוא גם חייב את הצירים להופיע בפראק ועניבת פרפר לבנה לאירוע הפתיחה החגיגי. בקומו לדבר, זקוף ומלכותי - סערת התשואות רק גברה והלכה לאורך דבריו ועמה קריאות "יחי המלך!" - האיש והתפקיד, החיזיון והמעמד נהפכו לאחד. התפאורה, הבמה והתלבושות שהעמיד הפכו את הפוליטי והתיאטרלי למחזה שהוא מציאות.

מי זוכר שהרצל כתב כעשרים מחזות?

"...משחר נעורי ידעתי על סופר אהוב ונערץ בכל אוסטריה, בגלוי ובחשאי, תיאודור הרצל... [ש]היה מקסים את הקוראים בנימת מאמריו, שנשמה בה עצבות קלה, וכל כולה שאר רוח מבריק, רגשיות עמוקה וחכמה צלולה כגביש... בשיתוף עמית כתב בשביל הבורגתיאטר קומדיה מלאת טעם, המוגשת ביד אמן... ומלבד זה היה איש יפה להפליא, חביב, פייסני, מעניין.. בקיצור, על סף שתי המאות לא היה סופר אהוב, מפורסם וזוכה להוקרה רבה יותר משהיה הרצל בחוגי הבורגנות והאריסטוקרטיה של אוסטריה הישנה", כך כתב סטפן צוויג על הרצל, ששימש עורך החלק  הסטירי ואחר כך הספרותי של הנויה פרייה פרסה, אחד העיתונים הנחשבים ביותר באירופה של שלהי המאה ה-19.

כשסיים את לימודיו בתיכון הגיש צוויג להרצל סיפור שכתב. "בעוז נעורים שלא ישוב" נכנס צוויג בפשטות לחדרו של הרצל במערכת העיתון, והוא קיבל את הצעיר בנימוס מקסים, קרא מייד את כתב היד, בעוד צוויג מתבונן במתח בפנים "היפים ללא פגם". הרצל קיבל את הסיפור מייד לפרסום, ואחר כך ציין את צוויג בפומבי לטובה – "אין עוד רגע בקריירה הספרותית שלי שהוא כה מכריע וכה בלתי-נשכח כפרסום מפתיע כזה".

הרצל זכור וידוע במקומותינו קודם כול כחוזה המדינה, האיש  הנשען על מעקה המרפסת במלונו בבזל, שכתב את החוברת הצנומה מדינת היהודים וקרא להקמתה, ואחר כך תיאר אותה, אירופית ומודרנית ושוויונית, ברומן אוטופי שכתב, אלטנוילנד, שכינס את הקונגרס הציוני הראשון, פעל להקמתו של הבנק הציוני הראשון ושל הקרן הקיימת לישראל והניח עוד יסודות לפעילות מדינית מעשית, שחיזר על פתחיהם של שועי עולם ומנהיגיו כדי שיכירו בתנועה הציונית, שכילה את הונו, זמנו, חיי משפחתו ובריאותו על מזבח הרעיון הציוני. אך מי יודע וזוכר שהוא כתב קרוב לעשרים מחזות ואחדים מהם זכו להצלחה של ממש, ששלט בכמה שפות ותר את אירופה לאורכה ולרוחבה, שהיה במשך כארבע שנים כתב של עיתונו בפריז שם סיקר את האנטישמיות ואת משפט דרייפוס, שכתב סיפורים קצרים שקובצו לספרים, שנחשב לאמן הכתיבה הפיליטונית – סוגת כתיבה שהייתה פופולרית מאוד בזמנו, ובכול אלה כתב גם בהומור שובב, אפילו על עניינים שבינו לבינה, ובהתרסה נגד המקובל? קובץ זה של כתב העת במה, בעריכתו של מוטי סנדק, מתעד ותיק ובקי של התיאטרון היהודי והישראלי, בא למלא חסר זה, והוא מכיל מידע מפתיע ומרתק.

חלקו הראשון של הקובץ מוקדש בעיקר לארגונו של הקונגרס הציוני הראשון, ולהפקתו בידי הרצל, הפקה שבה מיזג את ההיבט המדיני והרעיוני עם התיאטרלי. הוא דאג לכול פרט, החל בבחירת המיקום ובעיצוב האולם כבמה הנאותה לאירוע, ולא כלה בצבע המפה של שולחן הנשיאות; להצגתו של  דגל - אז נולד גם דגלה של התנועה הציונית שהפך לדגל ישראל: דגל כחול לבן ובמרכזו מגן דוד, והוא התקבל בטבעיות והתנוסס בפתח האולם; בחירת הצירים שהגיעו מקרוב ומרחוק, לוח הזמנים וסדר הדוברים, ואפילו לבושם: הרצל, שתמיד הידר בלבושו ובהופעתו, חייב את הצירים להופיע לבושי פראק ועניבת פרפר לבנה לאירוע הפתיחה החגיגי שנערך בבוקר: "הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס כחיזיון הנעלה והחגיגי ביותר בחייהם", אמר הרצל לידידו הקרוב וסגנו מקס נורדאו, ואכן "אי אפשר היה להתעלם מן הרושם התיאטרלי העילאי ששרר במקום", כדברי הביוגרף של הרצל, עמוס איילון. מחיאות כפיים סוערות ורקיעות רגליים, בכי וצעקות  קידמו את פניו של הרצל בקומו לדבר, זקוף ומלכותי – סערת התשואות רק גברה והלכה לאורך דבריו, ועמה קריאות "יחי המלך!" – האיש והתפקיד, החיזיון והמעמד הפכו לאחד, התפאורה, הבמה והתלבושות שהעמיד הפכו את הפוליטי והתיאטרלי למחזה שהוא מציאות.

החלק השני מוקדש להרצל כמחזאי, ולעשרים המחזות שכתב. חלקם נכשל אך אחרים הוצגו בתיאטרונים הנודעים בווינה, ברלין ופראג, וקנו לו שם ומוניטין. "גונבי ציד" הוצג 15 שנה ברצף מאז התקבל לבורגתיאטר הווינאי היוקרתי, אופרטה בשם "אשת השטן," הועלתה  ששים פעמים, ו"קטי שלנו", שבו  יהודי – הרצל - פגע כביכול בקדושת הנישואים, הפך לאירוע התרבותי המדובר וגרם לקטטות ממש בין אנשי אגרוף אנטישמים לבין ציונים תומכי הרצל, שהכו אלה את אלה נמרצות בתום ההצגות. ואולם החשוב והמוכר שביניהם, והקרוב ביותר לבו של הרצל, היה המחזה "הגטו החדש", שבו הדמות הראשית, זו של יעקב סמואל היא למעשה דמותו של הרצל עצמו: אדם השולח ידו בעסקי הבורסה לאחר נישואיו, שהאנטישמיות פוגעת בו שוב ושוב, שנחלץ להגנתם של פועלי מכרה מנוצלים שחייהם אינם מעניינים את הרוזן, בעליו של המקום, והוא תובע את סמואל לדו קרב. סמואל נהרג, תוך הכרה ברורה בכישלונו של היהודי להתערות באמת בסביבתו באמצעות נישואים ומשלח יד: הגטו החדש הוא זה שחומותיו השקופות אינן נראות, אך הן חזקות ומפרידות לא פחות מחומותיו של הגטו הישן, ויוצרות את הגטו החדש. המחזה הוצג פעמים רבות בגרמניה, באוסטריה, פולין וצ'כיה, והתריס חד-משמעית: אין דרך להתערות, והזמן והמאמץ וכאב הלב המושקע בה לשווא המה. שרה ויהודה מורלי, שתרגמו ועיבדו את המחזה, והציגו אותו בארץ לראשונה, מצביעים על קשר הזמנים שבין כתיבתו בשנת 1894 לכתיבתה של "מדינת היהודים" במשך השנתיים שאחר כך.

לתועלת הקוראים נכללו בקובץ כמה רשימות המספקות מידע חשוב, כמו דברים קצרים על האנשים שעמם ומולם פעל הרצל, ראשי מדינות, בעלי ממון, מנהיגים יהודיים ועוד; ציוני דרך בחייו של הרצל; רשימה מוערת של המחזות שכתב; וסקירה של הפקות תיאטרון בישראל בהשראת כתביו ודמותו. מאמרים נוספים דנים בדרך שעבר ממחזאי ופיליטוניסט למנהיג ציוני; בהשפעת המוזיקה של ריכרד וגנר על ידידו הקרוב נורדאו ועליו, כשהם מפרידים בין יופייה של המוזיקה לבין דעותיו של וגנר על יהודים. הרצל כתב את "מדינת היהודים" לצלילי טנהויזר, אופרה שנכתבה בהשראה שיר של היינריך היינה, והרצל חזר ושמע אותה, ולצליליה נפתח הקונגרס הציוני השני, ועוד.

ואולם עריכה הדוקה יותר והגהה קפדנית יכלו להועיל מאד, למנוע שגיאות וחזרות ולדייק במראי המקום – מדוע נכללים באמצע רשימת הדמויות שפגש הרצל שני עמודים ארוכים על אחד ממתנגדיו, ומדוע מופיעים קטעים משני מחזות ועליהם, באמצע  רשימת המחזות? המחזה "הגטו החדש", הנכלל כאן כולו, מוטב היה לו שיופיע כנספח ולא באמצע הדיון על הרצל כמחזאי וכעורך. והתמוה ביותר הוא הפרולוג - קטע מתוך "נמר חברבורות" של יעקב שבתאי, על הקמה הכרחית ממש של קרקס בתל אביב, כאילו היא עצמה אינה אלא קרקס, קטע שאין לו קשר להרצל המנהיג או המחזאי, ויכול להתפרש כלעג לאיש ולתוצאות חזונו.

סטפן צווייג. שבו פתחנו, נכח בהלווייתו של הרצל, ביום אחד ביולי, יום "שלא יימחה מדעתם של האנשים שחוו אותו. פתאום הגיעו לווינה, לכל תחנות הרכבת, בכל הרכבות, ביום ובלילה, יהודים מכל הארצות, מן המערב, המזרח, מטורקיה, מכל ערי השדה, ובפני כולם אימת הבשורה הרעה... לא היה סוף למסע ההלוויה... רבים פרצו פתאום אל ארונו, בוכים וצועקים, מקוננים מתוך ייאוש פראי שהתפוצץ, והקולות הפכו לזעקות, לשאגות...", כאב אדיר שפרץ בזינוקים סוערים ממעמקי נפשם של מיליונים. "כמה להט ותקווה הטיל לעולם בכוח מחשבתו אדם יחיד ובודד זה". בצוואה שהשאיר ביקש הרצל להיקבר בארץ ישראל, ואכן, באוגוסט 1949, זמן קצר לאחר שהסתיימה מלחמת העצמאות, הובאו עצמותיו של הרצל, הוריו ואחותו, מווינה, שם עברו אלפי יהודים ששרדו את השואה על פני ארונו, לקבורה בארץ. מטוסי קרב ליוו את המטוס שנשא את הארון, כרבע מיליון נפש, חמישית מאוכלוסיית המדינה הצעירה, עברו על פני ארונו בתל אביב ובירושלים, והוא נקבר בהר שהפך למקום הקבורה הממלכתי, ונקרא מאותו רגע הר הרצל.

חלפו 120 שנה מאז מותו בטרם עת של מנהיג ויוצר מרתק זה – הוא הגה את רעיון תעלת הימים שתישפך לים המלח ותייצר חשמל, הוא יזם את ייצורה של מכונת הכתיבה הראשונה  בערבית, כמתנה לסולטן התורכי, ואלה אך שתי דוגמאות נוספות מחייו הססגוניים, שעתה הזמן להחזירם לזיכרון הציבורי במלוא מורכבותם.