מדיה

תשוקת חלוצי התיאטרון - 100 שנים להקמת 'אהל' תיאטרון פועלי ארץ ישראל, מאת: מוטי סנדק

פורסם במידעון מאי 25 של האגודה הישראלית לחקר התיאטרון והפרפורמנס

01/05/2025

לקריאה במידעון מאי 2025 של האגודה הישראלית לחקר התיאטרון והפרפורמנס

מפיגומי הבניינים לבמת התיאטרון

בשעת בוקר מוקדמת ביום שישי, 27 באוקטובר 1911, נשמע קול ירייה בחוות כינרת. הרועה, אלכסנדר ברקנר, כיוון אקדח אל ליבו ושם קץ לחייו. ברקנר גסס שעות ארוכות, צעק והתפתל. דקות אחדות לפני מותו השתתק, עצם את עיניו ונפח את נשמתו. חבריו הביאוהו לקבורה בבית העלמין בכינרת. בהספד שפורסם בעיתון 'האחדות' נכתב שברקנר היה בעל נפש עדינה ואהב לשיר שירים רוסיים נוגים. ברקנר היה אחד מכמה עשרות חלוצים וחלוצות שלא היה בכוחם להגשים את חלומם להיות חלוץ בארץ ישראל, לבנות ולהבנות בה.

הרחק משם, בשיפוליו הדרומיים של הר ציון בירושלים, מונח לו בית קברות קטן, שביל הגישה עובר בין אורנים וברושים ועצי זית, לימון ושיחי הרדוף בוורוד ובלבן; מגיעים אל שער ברזל שחור שגפן חיננית משתרגת בו. אלף הקברים פזורים לצד שרידיו של קו ביצורים עירוני מתקופת התנ"ך; האבנים העתיקות מבצבצות מבין פרחי כלניות אדומים. כשקברו כאן את ראשוני המתים הייתה הארץ נתונה לשלטון האימפריה העותומאנית. היא הייתה פלך נידח למדי, ללא שלטון מרכזי וללא נורמות מוסכמות, החיים התנהלו בעצלתיים, בקצב הגמל ובעבותות המסורת. המוני זרים החלו לבוא לקראת סוף המאה, והארץ כמו התעוררה מתרדמה לבנטינית. הם נמשכו אל ארץ-ישראל בעוצמה אדירה של אמונה ורגש, כמו מתוך שיכרון חושים. חלק מהבאים נשארו זמן מועט וירדו, אחרים התיישבו לצמיתות. יחד יצרו תסיסה רב-תרבותית עם קסם מופלא של חזון והזיה, יזמות, חלוציות והרפתקנות; היו ביניהם מתחזים ותימהוניים מכל אומה. הם חוללו מהפכה. מהפכה שנמשכה כמעט מאה שנה.

הקו המפריד בין פנטזיה למעשה היה לא אחת מטושטש, אך בעיקרה עמדה תקופה זו בסימן של הדחף והעוז לעשות דברים בפעם הראשונה. לזמן מה רווחה האשליה שהכול אפשרי. אמריקאי אחד הביא את המכונית הראשונה, היה זה בשנת 1908, הוא נסע בארץ לאורכה ולרוחבה ובכל מקום חולל סנסציה. עיתונאי הולנדי הביא איתו אל הגליל את החלום להפיץ בארץ ישראל את לשון האספרנטו, אותה הגה והפיץ זה עתה רופא עיניים יהודי מפולין ובלשן חובב, אליעזר לודוויג זמנהוף. מחנך יהודי מרומניה הקים גן ילדים בראשון לציון והיה בין עורכיו של עיתון הילדים הראשון. מישהו החל לייצר גלידה; שמחה ויטמן הקים את הקיוסק הראשון בתל אביב. איש ושמו אבא כהן הקים את מכבי האש. יזם יליד ברלין הקים כוורת דבורים ראשונה. מנצח אחד, מרדכי גולינקין, שבא מאוקראינה הקים את האופרה של ארץ ישראל. סוחר מאנטוורפן הקים מלטשת יהלומים, אגרונום מרוסיה שלמד בציריך נטע עצי אקליפטוס, תעשיין אחד שבא מווילנה הקים את 'ברזלית'- בית חרושת ראשון למסמרים. רופא מגרמניה, ד"ר סנדלר, הקים בירושלים את מכון פסטר, ואיש ושמו סמייטיצקי, שבא מפולין, תרגם לעברית את 'עליסה בארץ הפלאות'. ג'ורג' אנטוניוס, דמות בולטת בין ערביי הארץ, חלם על אוניברסיטה ערבית ובינתיים חיפש משקיעים שיממנו את הוצאתו של מילון ערבי למונחי הטכנולוגיה. אנטוניוס בא לירושלים מאלכסנדריה שבמצרים. בין ערביי הארץ היו גם שבאו מתורכיה וממרוקו, מפרס ומאפגניסטן ומחצי תריסר ארצות אחרות; היו בהם עבדים שחורים שנמלטו מבעליהם או שוחררו כאן.

עשרות אלפי בני אדם, רובם יהודים, באו ממזרח אירופה וממרכזה. היו בהם מורדים נועזים והרפתקנים שביקשו זהות חדשה בהשפעת האידיאולוגיה הציונית. אחרים נמלטו מרדיפות וממצוקה; רבים מהם באו באי רצון, כפליטים. א"ד גורדון, איכר מטיף עטור זקן לבן, מעין טולסטוי מקומי, טיפח בגליל את ערכי העבודה והשיבה לטבע. הוא בא מאוקראינה והיה בין מנסחי האתוס של תנועת העבודה הציונית, היא התנועה הפוליטית שהובילה את היהודים לקראת עצמאותם. בין הרי הגליל שעטה על סוסה אישה צעירה קנאית ומוטרפת, לבושה בבגדי ערבים ושמה מניה וילבושביץ' [לימים מניה שוחט], גם היא באה מרוסיה, שם התמכרה בסערת נפש גדולה לחלום המהפכה הקומוניסטית. בארץ הייתה בין מקימיה של חווה שיתופית, גלגול מוקדם של הקיבוץ ועסקה בשמירה: היא הייתה בין ראשוני 'השומר', גלגול מוקדם של צה"ל

אל נמל יפו מגיע משה הלוי

אל נמל יפו הגיע ממוסקבה השחקן והבמאי משה וולפוביץ' - גורביץ' [משה הלוי], אחד מתריסר מייסדי הסטודיו של 'הבימה' במוסקבה בשנת 1917, מתלמידי סטניסלבסקי ווכטנגוב ומי ששיחק ב'הדיבוק' ו'היהודי הנצחי' . בתחילת 1925 הלוי עזב את מוסקבה לאחר פרידה כואבת מרעייתו השחקנית חנה רובינא (לאחר 13 שנות נישואין...) שזכתה באותה עת למוניטין בזכות גילום דמותה של לאה ב'הדיבוק'. במוחו הקודח נולד החזון להקים תיאטרון של פועלים בפלשתינה, ואולי היה לו צורך נואש לברוח הרחק ממוסקבה ומאהבתו על מנת לרפא את ליבו הפצוע...

משה הלוי הגיע לפלשתינה [ארץ ישראל] ב־1 במרץ 1925. עשרה ימים לאחר מכן, ב־10 במרץ, נשא הרצאה בצריף ועדת התרבות בתל אביב. נושא ההרצאה היה 'התיאטרון העברי היהודי והרוסי במוסקבה', עדות חיה על תיאטרון 'הבימה' מפי אדם אשר נמנה עם שחקניו והיה אחת הדמויות המרכזיות בו למן הקמתו. נשען בגבו אל אחד מעמודי העץ, התומכים את התקרה, עמד אדם לבוש חולצה שחורה ובעל בלורית מתולתלת, המבליטה את מצחו ומבטו החודר והרציני. היה זה ברל כצנלסון, שעתיד היה לתמוך בהקמת תיאטרון 'אהל' כתיאטרון פועלים בארץ. לאחר ההרצאה הציע משה הלוי לוועדת התרבות המרכזית של הסתדרות העובדים לארגן על-ידה 'סטודיה דרמטית', הצעתו נתקבלה. ב־21 באפריל 1925 התקיימה, בבית הספר לבנות שעל גבול יפו, חגיגת הפתיחה של הסטודיה הדרמטית 'אהל' ליד וועדת התרבות.

"בשם זה בחרתי אחרי עיון רב. ראיתי בו שם מתאים והולם, ראשית מפני שרבו אז בארץ הדרים [גרים] באהלים, שנית הזכיר לי שם זה את המשכן הנודד - 'אהל מועד'. ומאחר ש'אהל' צריך היה להיות, לפי השקפתי, תיאטרון נודד ועבודתו האמנותית בבחינת פולחן, מצאתי שהכינוי הזה הולמו".

כשנה לאחר מכן, לאחר הצגת הבכורה של 'נשפי י.ל. פרץ', מקדם ברל כצנלסון את תיאטרון 'אהל' במאמר 'לחברי ב'אהל', בו הוא מציין את החזון האחד והחדש אשר שמו: 'אהל': "התיאטרון בהצגתו הוסיף לי עוד ערב אחד של חג על הלילות והימים, אשר לי החיים זימנו כאן, על מעט אדמתנו. עוד חוליה אחת לאותה שרשרת הפלאות, אשר אך משום שאנו חיים בתוך תוכה [...] אין אנו מכירים בה. ואין אנו חשים כי היא המיסטריה הנהדרה מעולם ועד עולם, ששמה ארץ-ישראל."

מסע המבחנים של הלוי

חורף 1925, ביום גשם יצא פקיד אלמוני של 'וועדת התרבות ליד ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל' מתוך צריף התרבות ברחוב נחמני, לא הרחק מפינת אלנבי, ובידו גיליון נייר וארבעה נעצים, על גיליון הנייר הייתה רשומה, בכתב מכחול עבה ומאומץ, ובצורה שתהיה בולטת לעין, הודעה חשובה. באותו יום קם והיה 'סטודיה האהל', אחר כך 'אהל, תיאטרון פועלי ארץ ישראל', ולבסוף – 'תיאטרון אהל'.

מי עמד מאחורי הקריאה הזאת? אל מי פנתה ההודעה היומרנית והנועזת? זמן מה לפני כן הודיעו בעיתונים כי ממוסקבה הגיע ובא הרג'יסור משה הלוי, איש 'הבימה', אשר יצק מים על ידי סטניסלבסקי ווכטאנגוב, ובליבו החלטה נחושה להקים תיאטרון בארץ-ישראל. מיד עם בואו פנה הלוי אל מועצת פועלי ארץ ישראל והציע תכנית: הוא ייסע לאורך הארץ ולרוחבה ויערוך בחינות בקרב כל המשתוקקים לשחק עלי במות, לנסיעה הזאת הלוי יצא בעגלה, בסוס ובאוטובוס אל העמק, אל הגליל, אל יהודה ואל השפלה. רשמיו היו נלהבים ואמונתו בהצלחה נתחזקה וגברה. במחנות העבודה בכבישים, במחצבות ובניקוז הביצות, הוא מצא חברים אשר עסקו בכוחות עצמם, בדקלום, בשירה ובהצגות, גם למדו וקיבלו הדרכה, אחרי שעות העבודה, מפי מורים – פועלים.

בפתח תקוה מצא הלוי את דניאל בן-שלמה (פוגלסון) ואת צחובל. האחרון היה מופיע בהצלחה לפני הציבור בשירה ובפזמונים. בכביש עפולה – נצרת מצא הלוי את יהודה גבאי ואת קלמן קונסטנטינר. בעין חרוד את לאה קורמן (לימים תהיה רעייתו ושחקנית מובילה בתיאטרון, לאה דגנית); בגניגר, בקבוצת מרקנהוף, מצא את שושנה פרלמוטר ואת זאב ברבן. בפלוגת גדוד העבודה מצא את מאיר מרגלית ובין פועלי הבניין בתל אביב – את אמיתי, אברהם חלפי ושחורי. הוא גם פגש עלם צעיר בשם אברהם שלונסקי, שהיה מורה ומרצה לפני הפועלים ואיתו רעייתו לוסיה שלונסקי. הלוי בחן מאה ושישים בחורות ובחורים בכל רחבי הארץ, מתוכם בחר בשלושים וששה בלבד. [ביאליק קרא להם 'ל"ו הצדיקים' ]. מבלי להתמהמה ניגשה חבורת החלוצים הנלהבים שנבחרו לעבודתם.

ציירי התיאטרון, מעצבי התפאורה והתלבושות

כשהתיאטרון העברי בארץ–ישראל עשה את צעדיו האמנותיים הראשונים בשנות העשרים למאה הקודמת, לא היו בנמצא 'מעצבי במה'. לצורך זה נעזרו גופי התיאטרון השונים בציירים אריה אל-חנני ונחום גוטמן, עמנואל לופטגלס, ג'ניה ברגר, מרסל ינקו, יצחק פרנקל, אריה נבון, פאול לוי, מירון סימה, משה מוקדי וישראל פלדי, ראובן רובין ומנחם שמי [ובהמשך יגאל תומרקין], כולם שמחו לשתף פעולה עם התיאטרון הארץ ישראלי בעיצוב תפאורות ותלבושות, שני הצדדים יצאו נשכרים משיתוף הפעולה. 'ציירי התיאטרון', ככינויים בתוכניות זכו בהתנסות אמנותית חדשה ופומבית ואילו בתיאטרון דבק משהו מן היוקרה האמנותית של צייריו. בשנת 1954 תואר התפקיד על ידי הצייר מירון סימה, שעד אז עיצב שבע הצגות בתיאטרון 'אהל' והופעת מחול אחת עבור להקת גרטרוד קראוס, חוליה מקשרת בין המדיומים. "עלי להודות שבפעולתי האישית בתיאטרון היו מקרים אחדים של הזדהות מלאה. היה כאילו אני מצייר את התמונה הגדולה".

דור זה של ציירי תיאטרון בארץ-ישראל פעל אפוא כשלב מעבר בין תפיסת התפאורה כאלמנט ציורי דו – ממדי, המופיע ברקע של רכיבי החלל התיאטרוני, לבין התפיסה החדשה של 'ארגון חלל במה' כפי שכינה זאת ז'ורז' לארמינייה (Larminier).

בימות החובבים

התיאטרון העברי מלווה את תולדות היישוב מראשיתו, ביחד עם תחיית הלשון העברית, החינוך העברי והספרות העברית החדשה. לא במקרה התחיל התיאטרון העברי בבית הספר העברי החדש בערים ובמושבות בשלהי המאה התשע עשרה. אמנם כבר קודם לכן נכתבה דרמה עברית באיטליה ובמרכזים השונים של ספרות ההשכלה, וכן היה קיים באותה תקופה תיאטרון יידיש משגשג במזרח אירופה, ומאוחר יותר בקהילות יהודיות במערב, אולם התיאטרון הארץ ישראלי קשור בראש ובראשונה, במהותו, בתהליך ההתחדשות הלאומית התרבותית, על רקע 'חיבת ציון', העלייה הראשונה והשנייה והתמורות החברתיות והאידאולוגיות שהסתמנו באותה תקופה ביישוב ובעם היהודי.

בחול המועד סוכות תרמ"ט (1888) הועלתה בבית הספר 'למל' בירושלים ההצגה הראשונה בעברית 'זרובבל' מאת משה לייב ליליינבלום (1843-1910) שתורגמה מיידיש בידי דוד ילין, נושאה שיבת ציון בימי זרובבל (538 לפני הספירה). הצגה זו הייתה הפרק הראשון בתולדות התיאטרון הארץ ישראלי והתחדשותו של התיאטרון העברי. היא מייצגת את התפיסה החינוכית - תרבותית של התקופה, ימי העלייה הראשונה, והועלתה פעמים רבות ברחבי הארץ במשך חמש עשרה שנים. בית הספר העברי היה המוסד בה"א הידיעה שבו בא לידי ביטוי אותו תהליך היסטורי של תחייה והתחדשות לאומית ותרבותית ועיצוב סמלי הזדהות חדשים בזיקה כפולה לתרבות אירופה מכאן ולהיסטוריה היהודית מכאן, כשהמורים משמשים כמחזאים, מתרגמים, ובמאים. הרפרטואר של בתי הספר בתקופת העלייה הראשונה התמקד בעיקר במחזות היסטוריים שגיבוריהם מייצגים את הגבורה וההקרבה היהודית, כגון החשמונאים, דוד וגוליית, שמעון בן-יאיר, חנה ושבעת בניה, בר-גיורא והאנוסים בספרד, או במחזות מקראיים מתורגמים כגון 'אסתר' או 'עתליה' מאת רסין (לא מעט בהשפעת הרקע הצרפתי של כמה ממוסדות החינוך העברי באותה תקופה).

במקביל החלה להסתמן באותן שנים, שנות ראשית המאה, מגמה נוספת והיא – הקמת תיאטרונים מקצועיים או מקצועיים למחצה. ביישוב העברי הקטן היו לא מעט כישרונות צעירים ולא מעט עולים חלוצים בעלי רקע תיאטרוני אשר חיפשו לעצמם במה ומסגרת כדי להמשיך את מה שנקטע עם עלייתם לארץ. בערים ובמושבות קמו להקות שונות שפעלו כשנה - שנתיים ונעלמו או שהחליפו כותרת או מסגרת, כגון 'חובבי האמנות הדרמטית' (יפו 1905–1907), 'חובבי הבמה העברית' (יפו 1909-1914, ירושלים 1909-1911, פתח תקווה 1910) ועוד. להקות אלה הלכו והתמסדו מבחינה ארגונית ומקצועית לקראת שנות העשרים מתוך מגמה להקים תיאטרון ארץ ישראלי רפרטוארי ראוי, כמוסד של קבע ולא כאירוע מזדמן.

בין השאר ניתן להזכיר להקות תיאטרון כגון 'תיאטרון עברי בארץ ישראל' (תל אביב 1920-1921), 'הבמה העממית' (ירושלים 1921), "התיאטרון הדרמטי׳ (תל אביב 1922) ו'התיאטרון העברי' (תל אביב 1923–1922). הניסיון הרציני והיומרני ביותר באותן שנים מבחינת האתגרים האמנותיים והמשאבים האנושיים והחומריים שעמדו לרשותו היה ה'תא"י, תיאטרון ארץ ישראלי', בניהולו של מנחם גנסין, מהדמויות הבולטות והידועות בתיאטרון העברי באותן שנים.

הבמות הסטיריות

בשולי התיאטרון הארץ ישראלי הממוסד קמו גם כמה להקות סטיריות- קברטיות דוגמת 'תיאטרון הקומקום' (1927) ו'תיאטרון המטאטא' (1928-1952), שתרם תרומה חשובה לטיפוח הזמר והפזמון הארץ ישראלי (בין הכותבים :נתן אלתרמן) ונתן ביטוי לאירועי הזמן בדרכו ובסגנונו, באמצעות המערכון והפזמון, בהיותו תיאטרון יחיד למעשה באותה תקופה שלא היה מנותק מן האקטואליה. אחת מבעיות היסוד של התיאטרון העברי מראשיתו הייתה שאלת הרפרטואר, כלומר – מה להציג? שאלה זו קיבלה תוקף מיוחד נוכח הנסיבות והתנאים שמתוכם התפתח התיאטרון כתיאטרון חלוצי בתרבות מתחדשת ללא תשתית ממוסדת וללא מסורת של תרבות תיאטרון חיה.

בניגוד לספרות העברית החדשה, שהייתה מעוגנת פחות או יותר בדינמיקה של תהליכים תרבותיים, במסגרת רצף היסטורי-לינארי: השכלה, מהלכים חדשים, תחייה לאומית וכו', התחיל התיאטרון העברי כמוסד האמור 'להפיק' הצגות כמעט יש מאין. הקו הרפרטוארי של התיאטרון העברי בראשיתו שאב בעיקר מארבעה תחומים:

(א) תרגומים מיידיש של מחזות פופולריים (כגון 'הדיבוק', 'מירל'ה אפרת', 'שולמית', 'הגולם').

(ב) תרגומים מלועזית של מחזות על נושאים מקראיים והיסטוריים (כגון "אוריאל אקוסטא', 'בלשאצר')

(ג) מחזות מהרפרטואר הלועזי הקלסי והמודרני (שייקספיר, מולייר, איבסן, צ'כוב ואחרים);

(ד) מחזות עבריים מקוריים, רובם ככולם על נושאים היסטוריים ומקראיים ('מיכל בת שאול', 'שבתאי צבי').

שלוש שנים לפני השתקעות 'הבימה' בתל אביב, נוסד בתל אביב בשנת 1925, 'אהל, תיאטרון פועלי ארץ ישראל', כ'סטודיה דרמטית' שליד ועדת התרבות של ההסתדרות, ביוזמת הבמאי משה הלוי, מראשוני 'הבימה'. תיאטרון 'אהל' פעל עד 1969 כתיאטרון פועלים ארץ ישראלי, ורשם פרק חשוב ומרכזי בהתפתחותו של תרבות התיאטרון בארץ ישראל במשך שנות דור.

ברוך אגדתי ונשפי פורים

תיאטרון 'אהל', שהוקם בשנת 1925 בתל-אביב על-ידי הבמאי משה הלוי, נועד לספק את צורכיהם האמנותיים של אנשי ההתיישבות העובדת והפועלים העירוניים וכלל רפרטואר הולם. הצגותיו עד סוף שנות העשרים נשאו אופי חברתי ותנכ"י. יוצרים מובילים שהיו שותפים בהעלאת הצגות 'אהל' באותן שנים, היו המשורר אברהם שלונסקי, המלחין יואל אנגל, הצייר אריה אל-חנני ואחרים, עם שחקניו הידועים נמנו מאיר מרגלית, אברהם חלפי, זאב ברבן, לאה דגנית יהודה גבאי, שמחה צחובל, דבורה קסטלנץ, חיה שרון ולוסיה שלונסקי. החל משנת 1929, בנוסף להצגות הרפרטואר של התיאטרון, התחיל משה הלוי ליזום ולהפיק את נשפי פורים והמשיך בכך במהלך שנות השלושים, בשנים 1932–1933 התקיימו הנשפים המשותפים של 'אהל' וברוך אגדתי.

דמות מרכזית בחיי הבוהמה התל-אביבית היה ברוך אגדתי. שמו המקורי היה ברוך קאושנסקי, הוא היה רקדן שעיצב ריקודים ארץ-ישראליים, צייר וצילם. אגדתי נהג לבלות עם חבריו אנשי הרוח והאמנות בבתי הקפה התל אביבים, איתם שתה, שר ועיצב את רוחה הסוערת של העיר תל-אביב. ביאליק כינה אותו בתואר 'ברוך האגדתי' והשם הזה דבק בו עד יומו האחרון.אגדתי, שהיה מושפע מדרך המחול של איזידורה דנקן, רקד יחף, לבוש טוגה. הוא נמשך לעיצוב של דמויות יהודיות כמו: חסידים ממזרח אירופה, תימנים ואחרים. אגדתי עיצב ריקודי הורה רבים, אחד מהם – 'הורה אגדתי', עוצב על פי מנגינה חסידית שמקורה מאזור הולדתו בבסרביה ונקרא על שמו. הורה זו סחפה מעגלי רוקדים ב'נשפי אגדתי' שהיו חלק בלתי נפרד מחגיגות פורים ההמוניות שהתקיימו בתל-אביב מדי שנה, משנת 1920 ועד 1936.

תהלוכות העדליידע העליזות בתל-אביב ונשפי פורים שאירגן ברוך אגדתי התפרסמו ברחבי הארץ ומחוצה לה ומשכו לעיר תל אביב רבבות צופים נלהבים. האורחים נהגו להקדים בשבוע או יותר את בואם, היו לנים על מדרכות הרחוב כדי להשתלב באווירה הפורימית העליזה וכדי לתפוס מקום טוב לצפייה בתהלוכה. אירועים אלה שיוו לעיר העברית מתחילתה תדמית צעירה, תוססת ובוהמיינית שדבקה בה עד היום.

תיאטרון 'אהל' ערך אף הוא שלושה נשפים – שניים לקהל הרחב והנשף העממי הגדול לפועלים מתל-אביב ומחוצה לה. היו אלה הנשפים המקוריים ביותר בייצגם הווי ותרבות ארצישראליים ובהיותם חפים מהשפעה אירופית. לקראת הנשפים הוכנו כרזות ססגוניות ומאוירות. כמה מן הפזמונים הופקד בידי אברהם שלונסקי. משרד הפקה מיוחד הוקם בכניסה לתיאטרון 'מוגרבי', שבו נערכו הנשפים, האולמות קושטו בהשראת 'מגילת אסתר' בידי ציירים ידועים כעמנואל עמנואלי (לופטגלס). מטרת הנשפים הייתה להסיח את הלב לשעה קלה מן הצרות אשר התרגשו ובאו על התושבים ולהשרות רוח של עליצות על הקהל והמשתתפים כאחד. בנשפים הופיעה 'הכושים והכושיות' -להקת ג'ז מקורית, שחבריה שחקני 'אהל' צבעו את פניהם בשחור וניגנו על קומקומים, סירים ומחבתות, מטאטאים וכיוצא באלה. אחד הבולטים בלהקה היה שחקן 'אהל' אברהם חלפי, שהפליא לרקוד ולנגן. תזמורות ג'ז נוספות הרקידו את הקהל במעגלי 'הורה' סוערת . מעגלי רוקדים הסתדרו באולמות, הכלים הקישו ,הרגליים רקדו והפיות זימרו שיר.

בחצות, יושבת על כס מלכות הנישא בידי ארבעה בחורים חסונים, נכנסה ה'מלכה אסתר' יפה להפליא, עוטה גלימת מלכות ארוכה ולראשה כתר מכסף, מעשה ידי צורף תימני, הקהל קיבל אותה בתשואות ובתרועות כראוי למלכה.

בשנת 1935 התקיימה חגיגת העדליידע האחרונה שהופקה על ידי תיאטרון 'אהל' וביים משה הלוי. זה היה נשף יוצא דופן בהיקפו ובתכניו, הוא נערך הפעם בביתני יריד המזרח החדש בצפון תל-אביב. מיטב הציירים, ביניהם אריה אל-חנני ואביגדור סטימצקי וחבר עוזרים עסקו בקישוט האולם הגדול של ביתן 'תוצרת הארץ' בהשראת המגילה. הסופר והמחזאי אהרון צייטלין (1898-1973) כתב במיוחד לאירוע את המחזה 'המלוכה היהודית או ויצמן השני - מעשה קונדס בארבע עשרה תמונות', וההצגה הייתה משובצת מוסיקה עממית, שירה ופזמונים. ההצגה עסקה בנושאים פוליטיים - ציבוריים ובמרכזה עמדו דמויות כדוד בן-גוריון, זאב ז'בוטינסקי, יצחק בן-צבי, רוטשילד, היטלר, איינשטיין וצ'רלי צ'פלין. מקום של כבוד יוחד לתלבושות ולתחרות מסיכות מענייני דיומא (שהתקיימה זו הפעם הראשונה בנשפי 'אהל'), להקת ה'ווריטה' המפורסמת, שהוזמנה במיוחד מפולין, הופיעה בשירה, משחק וריקוד. לראשונה הוצגה לקהל 'תערוכת פורים', שנערכה בביתן הצרפתי והציגה אוסף של מודעות, חוברות, עיתונים היתוליים ומסיכות מהעדלאיידות של השנים הקודמות.

לא רק תיאטרון

עשייתם החשובה של החלוצים לבניין הארץ מוכרת וידועה, חלק נכבד מתרומה זו היה הקמתה וייסודה של אופרה בארץ ישראל. ב־1923 עלה ארצה מרדכי גולינקין. האיש שהתחיל פרק חדש בחייה המוסיקליים של ארץ ישראל והניח נדבך נוסף וחשוב בחיי התרבות בארץ, קורות חייה של האופרה העברית הראשונה וקורות חייו של גולינקין שזורים זה בזה. כדי להקים בית אופרה בארץ ישראל פעל גולינקין ראשית באוקראינה ולאחר מכן באודסה. הוא גייס תרומות ונפגש עם ציוני אודסה, לרבות חיים נחמן ביאליק. תחת הרושם של הצהרת בלפור הוא חיבר ב־1917 מאמר שמתאר את חזונו האוטופי (ולמען האמת הלא ריאלי) בעניין 'תיאטרון עברי לאומי בארץ ישראל' שיכיל את כלל האמנויות ומגוון האמנים החיים בה.

האופרה הציונית הראשונה הייתה 'דן השומר', המגוללת את סיפור חייהם ורגשותיהם של החלוצים בארץ ישראל. הליברית מבוססת על המחזה 'יריות על הקיבוץ', המתרחשת בקיבוץ ששמו אינו נזכר, לפני קום המדינה. בלב העלילה עומד משולש רומנטי – דן, אפרת ונחמן, אהבתה של אפרת לדן, לו נישאה לאחרונה, עומדת במבחן חיזוריו של חברו הטוב של דן, נחמן. לצד המאבק היום-יומי שמנהלת החברה הקיבוצית על קיומה, הן החומרי והן הרעיוני, נסחפות הדמויות הראשיות לקונפליקט אישי, אך קריטי לא פחות, בין תשוקותיהן ומאבקיהן לבין מסגרות החברה. שלושה מהאמנים הבולטים של התקופה שיתפו פעולה בהפקת יצירת מופת זו: הסופר מקס ברוד כתב את הליברית על פי המחזה של המשורר והמחזאי ש. שלום, המלחין והמנצח היה מרק לברי את הכוריאוגרפיה יצרה גרטרוד קראוס ואת התפאורה צייר יוחנן סימון, הבמאי היה מייסד תיאטרון 'אהל' משה הלוי. לאחר כחמישים הצגות, זכו המחזאי והמעבד בפרס הקרן הקיימת.

תיאטרון 'אהל' מסך אחרון

באוקטובר 1933 הצטרף ל'אהל' הבמאי פרידריך לובה שעלה מגרמניה וביים כמה מהצלחות התיאטרון. חברי התיאטרון עזבו כל פעילות אחרת ומקדישים את זמנם לתיאטרון. באביב 1934 יצא התיאטרון לסיבוב הופעות באירופה והתקבל בהתלהבות על ידי הקהל והמבקרים באיטליה, שוויץ, צרפת, אנגליה ופולין. עם שובו של התיאטרון מחו"ל מתחילה תקופה פורייה, שני הבמאים הלוי ולובה עובדים במקביל וחולקים את ההפקות באופן שווה, בין היתר מועלות ההצגות: 'ריחיים', 'החייל האמיץ שוויק', 'ליליום', 'שבתאי צבי', 'מסעות בנימין השלישי', 'הורדוס ומרים', 'ד'ישראלי', 'הקמצן' ועוד. באביב 1938 יוצא התיאטרון למסע הופעות מוצלח במצריים.

בין תום מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור והכרזת העצמאות התקיים המנדט הבריטי בפלשתינה (ארץ ישראל), אלה היו עשרים השנים הראשונות של קבוצת החלוצים בראשות משה הלוי שהקימה תיאטרון פועלים ראשון ויחיד בארץ ישראל ועברה מן הצריף על חולות תל אביב לחוף הים למשכן הקבע בלב תל אביב בשנת 1940 .

בתחילת 1958 עבר על התיאטרון משבר כלכלי חמור ועמד בפני סכנת סגירה.ב-12 ביוני 1958 התקיימה הצבעה חשאית בקרב חברי קולקטיב 'הבימה' על ההצעה שקיבלו מחברי הועד הפועל של ההסתדרות לקלוט לתיאטרון שמונה משחקני תיאטרון 'אהל' לאחר שייסגר, זאת בתמורה להקצבה חד-פעמית של 150 אלף לירות ומענק שנתי של 25 אלף לירות. ההצבעה הייתה חשאית ונדחתה ברוב קולות [19 נגד מול 4 בעד ו-4 נמנעים]. דובר תיאטרון 'אהל' מסר לתקשורת כי לא ידוע לו על ההחלטה וכי מדי ערב נמשכת ההצגה 'פורצי ההסגר' ואף נחתם הסכם למכירת 30 הצגות להתיישבות העובדת.

אחת עשרה שנים נוספות פעל התיאטרון. באביב 1969 ירד מסך אחרון על ההצגה 'בית קברות למכוניות' מאת המחזאי הספרדי פרננדו אראבאל בבימויה של עדנה שביט עם התפאורה של יגאל תומרקין. במהלך 44 שנות קיומו הפיק 'אהל', תיאטרון פועלי ארץ-ישראל, 163 הצגות, מתוכן ביים הלוי 41 הצגות.