בלוג 'מנהרת הזמן'

אני מאמינה בהמשך המהפכה, ובצורך שלנו לתמוך בה

פרופ' נורית יערי

 

קשה להאמין שהצלחנו לעבור את השנה המסובכת והמסוכסכת שמסתיימת זה עתה, אבל העובדה היא שאנחנו לומדים לחיות עם איומי הנגיף והמגפה. ואכן, הבולט מבין הדברים המופלאים שהתרחשו השנה (לדעתי, כמובן, אבל אני מאמינה שגם רבים מכם חושבים כמוני) הוא האופן בו יוצרי ושוחרי תיאטרון גברו על הניסיון להשתיק את קולה של אמנותם באמצעות סגירת אולמות התיאטרון. זו היתה מכה קשה, פגיעה ברוח היצירה ובמפגש המייחד את האירוע התיאטרוני. אין ספק, הריחוק החברתי שהפריד בין השחקנים לקהל, נראה למקבלי החלטות במערכות הבריאות, התרבות והחינוך, כצורך קריטי בעידן הקורונה, אך כמו תמיד אצלנו איש.ה לא חשב.ה על אלטרנטיבות. סגרו את אולמות התיאטרון ושמרו על המפתח.

 

אבל כאן הגיעה ההפתעה הגדולה, שרק כעת, לאחר התנסות של שנה, ניתן להגדיר אותה כסוג של מהפכה. אוהביו של דיוניסוס לא ויתרו ולא שתקו, אלא יצאו לחפש מרחבים אחרים בהם יוכלו ליצור את עולמות החקר שלהם, ולהקסים את הקהל. כך למשל, כבר למחרת סגירת התיאטראות, הופיעו שחקני "ארטאך", קבוצת תיאטרון בניהולו האמנותי של עופר שגיא, במרחב שבין הבימה להיכל התרבות והעלו מחזות משל סופוקלס ואוריפידס, והמשיכו להופיע עם הרפרטואר היווני – אפיגניה באוליס, אדיפוס המלך והבקכות – בבתים פרטיים, ובגינות ציבוריות. זו היתה חוויה שאפשרה למספר לא גדול של צופים לשבת ולשמוע בקשב רב קריאה משוחקת של הטקסטים הקלאסיים, להאזין בנינוחות לכל מילה, להכיל כל תנועה של השחקנים והמקהלה. ולאחר ההצגה לשבת ולדון בהצגות ובנושאים רבים בתחומי המופע התיאטרוני. וזו היתה רק קבוצה אחת מיני רבות.

 

במהלך הזמן הרעיון לחפש מקומות אלטרנטיביים למופעי תיאטרון, הלך ותפס תאוצה, ואף, אפשר לומר: המרכז והשוליים נפגשו בחיפושים אחרי "צורות חדשות" כך, למשל, קבוצת רות קנר הצפינה לבית הגפן בחיפה לתערוכת דיבור  "תגידי לי משהו", סדנת האופרה יצאה להופיע בבתים פרטיים. ובירושלים התבצעה קריאת מחזות בבתים פרטיים, בגינות וגנים ציבוריים והיו עוד ועוד מופעים דומים לאלה ברחבי הארץ.

 

זאת ועוד, החוגים והמחלקות לתיאטרון ובתי הספר למשחק שנאבקו על העלאת מופעים לקהלים מצומצמים, המשיכו באימון לתיאטרון דרך הזום וחיפשו כל דרך יצירתית להמשיך את ההכשרה המעשית.  

 

אני מודעת לעובדה שלא כולם חיפשו או מחפשים צורות חדשות. לצערי ניתן לראות כבר היום שמנהלי התיאטראות הממוסדים בחרו, מהרגע שהתיאטראות נפתחו מחדש לחזור לרפרטואר שהציגו לפני המגפה - מחזות זמר, קומדיות ודוקו דרמה טלוויזיונית - כאילו לא נפל דבר בעקבות מגפת קורונה.  

 

אני מאמינה בהמשך המהפכה, ובצורך שלנו לתמוך בה. אני מאמינה שאנחנו צריכים היום לעודד את המשך החיפוש אחר צורות תיאטרון חדשות שיאפשרו לנו לפענח באמצעותן את תמונת העולם שלנו כאן ועכשיו, ולהציעה לקהל הצופים.

 

כולי תקווה שיוצרים עצמאיים, קבוצות צעירים, מרכזי תיאטרון בפריפריות גיאוגרפיות ותרבותיות, מרכזי תיאטרון במרכז ימשיכו לחפש מרחבים חדשים ואפשרויות חדשות לפעילותם התיאטרונית.

 

אני מאמינה שלנו מורי התיאטרון וחוקרי התיאטרון תפקיד ממשי במהלך זה במטרה לכוון את הסטודנטים ואת היוצרים הצעירים להרחיב את המבט אל אוצרות העבר ואל פני העתיד ולעודד אותם לחפש תכנים חדשים וצורות חדשות למופעי התיאטרון בני הזמן.

 

 

 

 

 

 

תמונה: סופוקלס, אדיפוס המלך. מקור: ויקיפדיה.

 

 

 

 

 

 

--------------------------------

מכתבה של פרופ' נורית יערי, יו"ר האגודה הישראלית לחקר התיאטרון לחברי האגודה,

ערב ראש השנה.

לפרטים נוספים והצטרפות לאגודה הישראלית לחקר התיאטרון הישראלי:

נורית יערי מייל [email protected]