קרדיט מתחת לתמונה: מיקי מרמור,רחל דובסון, מירב גרי ,תחיה דנון

יושבות חלוצות על חצץ: ההצגה הפמיניסטית הראשונה בתיאטרון הישראלי

מאת: גילית קרול

במחקרי בנושא יצירה נשית-פמיניסטית בתיאטרון הפרינג' הישראלי, אני מזהה את שנת 1981 כנקודת ציון היסטורית הממחישה את חשיבותו של שדה הפרינג' הישראלי כזירה מרכזית ליצירה נשית-פמיניסטית. בשנה זו עלו על במות התיאטרון הישראלי שתי יצירות שהוגדרו כיצירות נשיות ופמיניסטיות על-ידי יוצרותיהן ומבקריהן: האחת יושבות חלוצות על חצץ מאת ובבימויה של אסתר איזביצקי ("ביצי"), עלתה בתיאטרון העירוני חיפה. ההצגה עוצבה כקולאז' של סצינות שהתבססו על מכתבים ויומנים אוטוביוגרפיים שכתבו נשות העלייה השנייה, בהם מתוארים חיי בדידות קשים של מי שלקחו חלק במפעל הציוני לצד סיפורים אינטימיים. ההצגה לא התקבלה בקרב הקהל הישראלי דאז וספגה ביקורות קשות החל מהיותה קובץ של "תרגילים של סדנה" ועד "שערורייה אמנותית". לאחר חמש הצגות הורדה ההצגה מהבמות ונשכחה. ההצגה השנייה אישה מן האדמה מאת יעל פיילר ובבימויה של אתי רזניק, עסקה בדמותה של לילית בהשראת מדרשי חז"ל, התחרתה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר וזכתה במקום השני. בתום הפסטיבל הציגה במשך חודשים רבים ברחבי הארץ וגרפה תשואות רבות.

אי-התקבלותה וחייה הקצרים של ההצגה יושבות חלוצות על חצץ לא נבעו רק בגלל דחייתם של מבקרי התיאטרון את היצירה אלא משום שהייתה זו התנגשות בלתי-נמנעת בין הצגה מסוגננת בעלת מאפיינים של תיאטרון פרינג' מובהק לבין תיאטרון הזרם המרכזי בו נוצרה, במסגרת ניסיונותיו של עודד קוטלר, מנהלו של תיאטרון חיפה דאז, להפיח רוח אמנותית חדשה בתיאטרון. כחלק ממאמציו הזמין קוטלר במאים חדשים, ביניהם את ביצי, לביים בתיאטרון חיפה תוך מתן חופש אמנותי ושילוב ברפרטואר השוטף של התיאטרון בשנת 1981. באותה תקופה ייסד קוטלר את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר (1980) ואת המרכז התיאטרוני בנווה צדק בתל-אביב (1981). כך קרה שההצגה אישה מן האדמה הוגדרה כהצלחה עם זכייתה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שהיה אז פלטפורמה חדשה ויחידה בישראל ליצירת פרינג' מקצועית, ואף אומצה על-ידי קוטלר כהצגת הבית במרכז התיאטרוני בנווה צדק. לעומתה יושבות חלוצות על חצץ, ששובצה כחלק מן הרפרטואר בתיאטרון העירוני חיפה, הפכה להצגה הפמיניסטית הראשונה בתיאטרון הממוסד בישראל – אך נעלמה מן התודעה ונשכחה מסדר היום של התיאטרון הישראלי.

חוקרות תיאטרון פמיניסטיות בעולם אפיינו את היצירה הנשית-פמיניסטית כייחודית ובעלת זיקה לשדה הפרינג', בהיותו זירה המאפשרת פעולה אמנותית אקספרימנטלית של חיפוש שפה אמנותית תוך שבירת המוסכמות התיאטרוניות. איליין אסטון מציינת בספרה Feminist Theatre Practice: A Handbook (Aston, 1999) כי היצירה הפמיניסטית בתיאטרון מבקשת לעורר מודעות לדיכוי נשים ולעודד יצירתיות נשית. זאת באמצעות קריאת תיגר על הייצוג הנשי במערכות השולטות המאפיין היעדרות החוויה הנשית מהבמות וייצוג הנשים דרך המבט הגברי. זהו החיבור הישיר לחיפוש דרך המנותקת מהטקסט הגברי ומהיצירות הקנוניות, שתאפשר לספר סיפור נשי מושתק ומודר, ולערער את הנורמות והציפיות החברתיות תוך פירוק והרכבה אמנותיים.

ואכן בראיונות מתארת ביצי את חיפושיה אחר דמויות נשיות ואת רצונה לחקור את חוויית החיים שלהן לעומת חוויית החיים של נשים בנות זמנן. עוד היא מתארת כיצד ביקשה להעלות על נס את הנרטיב הנשי של תקופת החלוציות מתוך כוונה להזכיר שלא רק שהיה נרטיב נשי, אלא שהוא היה חשוב לא פחות מזה הגברי. ההתמקדות בנשים אפשרה לביצי לשאול שאלות חברתיות נוקבות כמו "האם היה שוויון בין המינים גם בחיים או רק על הנייר ובמניפסטים של אבות הציונות הסוציאליסטית". באופן זה היא מגדירה את יצירתה כבעלת "מומנט פמיניסטי". כלומר, מאפייניה של ההצגה יושבות חלוצות על חצץ כיצירת פרינג' נשית-פמיניסטית נעוצים בראשיתם בכוונותיה של היוצרת. מאפיין נוסף טמון בבחירה לביים קאסט כל-נשי, בו השתתפו רחל דובסון, מיקי מרמור, תחיה שמואלי-דנון ומירב גרי, וכן לגבש את צוות המעצבים על טהרת רוב נשי. כך בחרה לעיצוב התלבושות והתפאורה בתמר גטר, אמנית ללא רקע או ניסיון בעיצוב לתיאטרון. גטר, תלמידתו של רפי לביא ואחת מהאמניות המובילות בישראל באותה עת, עסקה ביצירותיה בפירוק ביקורתי של מיתוסים על גבורה ומוות. סדרת הרישומים והקולאז'ים של חצר תל-חי (1974-1978) היוותה עבור ביצי השראה, בפרט לאור העובדה שכתביה של שרה צ'יזיק, שנהרגה במאורעות תל-חי, היוו חלק מחומרי הגלם של ההצגה. התפאורה כללה פורטרטים ענקיים עשויים לוחות דיקט של אבות האומה: הרצל, גורדון, ברנר וטרומפלדור. לפרקים היו דמויותיהם ממוקמות כסוכני לאומיות פטריארכליים הצופים על המתרחש ומניעים את הרגש הפטריוטי. ברגעים אחרים הפכו לפריטי תפאורה פונקציונליים כמו אוניה.

בספרה Feminism and Theatre מצביעה החוקרת סו-אלן קייס (Case, 1988) על כך שמופעי קבוצות התיאטרון הפמיניסטיות הראשונות בארצות הברית מבוססים על סיפורי חיים של הנשים היוצרות, תוך יצירת אינטימיות בין הקהל לשחקניות ששברה את מוסכמת הקיר הרביעי ואת הריחוק האסתטי מהקהל. פעולה זו הולידה דינמיקה דרמטורגית חדשה שתאמה את הלך הרוח הפמיניסטי שגרס כי האישי הוא הפוליטי. ג'יל דולן (Dolan, 1996) מציינת במאמרה בספר A Sourcebook of Feminist Theatre and Performance את ייצוג החוויה הסובייקטיבית באמצעות הקונספט האמנותי-אידיאולוגי של הגוף כאתר התרחשות וכחומר יצירה.

נראה כי מאפייני ההצגה יושבות חלוצות על חצץ כיצירת פרינג' נשית-פמיניסטית עומדים אל מול הקריטריונים הללו בהתאמה, והראשון שבהם הוא הטקסט: ראשית ככזה שאינו כתוב במבנה של מחזה מסורתי על-ידי מחזאי או מחזאית, המאופיין בדיאלוגים או רבי שיח לפי דמויות ועלילה. איסוף הטקסטים נעשה בתהליך מחקר משותף של הבמאית עם השחקניות, במהלכו קראו את יומני ומכתבי החלוצות ואף נפגשו עם משפחותיהן. כך הורכב קולאז' מקטעי יומנים מקוריים, כמעט ללא עריכה, כשלקטעים שנבחרו הייתה משמעות חברתית-פוליטית רבה. ביצי ביקשה מהשחקניות לדקלם את הטקסטים כמו קריינות במסכת ולמעט בהחצנת רגשות. בריאיון עמה על הסגנון שיתפה כי הוא "מרוחק, מנוכר, קר, בן ימינו. אנחנו לא משחזרים על הבמה תקופה, מלבד כמה אביזרי-היכר, כמו חצץ, חוטים, כלי עבודה". ואכן בעבודת הבימוי שלה תרגמה ביצי את אתוס החיים בקבוצה כמטרה ואמצעי להגשמת הציונות לשפה של דימויים בימתיים וגופניים. כך למשל יצרה תמונה בה השחקניות ישבו מול גוש בצק ענק ולשו אותו תוך שהן מספרות על עבודות המטבח שהוטלו עליהן כשכל רצונן היה לצאת ולעבוד את השדות – משימה שנמנעה מהן בהיותן נשים.

התסכול הגואה והשבר מוצגים בפני הקהל בציטוט: "עד שהגענו לארץ היינו עם אחד שהולך לבנות ארץ, וכשהגענו לארץ הפכנו לעם אחד שבונה ארץ ועם שני שמטפל, מכבס ומבשל לעם שבונה ארץ". מיתוס השוויון החלוצי נשבר ונחשף ביתר-שאת ומי ששוברות וחושפות אותו – הן הנשים תוך שהן מישירות מבט אל הקהל.

דוגמה נוספת היא דיבור תוך פעולה פיזית המייצרת מתח בין הטקסט לגוף השחקנית ויוצקת מימד פרפורמטיבי שחצה את גבולות הטקסט והדמויות. מיקי מרמור גילמה את דמותה של פסיה אברמסון ודיברה את כל המונולוג שלה כשהיא מאזנת את עצמה על חבית. בריאיון היא מתארת את תחושת ההלימה שחשה בין המצב בו היה עליה לשמור על שיווי משקל כשחקנית לבין הטקסט שיצא מפיה- תיארה את הרצון והצורך לשמור על איזון בחייה החלוציים החדשים.

הדוגמה השלישית היא הבחירה לכלול בהצגה סצינת התאבדות בסופה של ההצגה. השחקנית רחל דובסון הגישה את המונולוג שלה תוך כדי שציירה קו באמצעות גיר על לוח. שרטוט הקו מסתיים ברגע בו הדמות יורה בעצמה. ההחלטה לייצג על הבמה באופן תיאטרוני את התאבדות החלוצות, שנבעה מקושי פיזי ונפשי עקב התנאים הקשים באותה תקופה מחד, והפחד להודות בכישלון ולחזור לאירופה מאידך, עוררה סערה גדולה בקרב הצופים והמבקרים. בין המחאות שהושמעו נטען כי "זהו חילול הקודש להציג בצורה כזו נשים שתרמו למדינה ולעם". באופן סמלי וטראגי, גם ביצי סיימה את חייה בהתאבדות והיא בת 46 בלבד. לאור עבודותיה המעטות שזכו לתיעוד רשמי, ולאישיותה המרתקת שעולה מתוך הראיונות אי אפשר שלא לתהות לאן הייתה מגיעה בחייה ואיזו במאית עולם התיאטרון הישראלי הפסיד.

מאפייני ההצגה יושבות חלוצות על חצץ מדגישים את האופי המסוגנן שלא הלם את הבמה עליה הציגה. הקהל לא היה מוכן דיו לעכל את היצירה הזו, וזאת למרות הצהרותיה של הבמאית בתכניה:

'ניסינו למצוא שפה תיאטרלית דרכה נוכל להתמודד עם החומר הדוקומנטרי, חומר שלוקט ממכתבים ויומנים של נשים חלוצות. יומנים ומכתבים אלה אינם דרמטיים אך מופנמים בתוכנם. הפתרון של המחשה ריאליסטית או של פראפרזה תיאטרונית על טלוויזיה דוקומנטרית נדחה כבר בהתחלה.'

לא מן הנמנע שמשך חייה של יצירה זו היה ארוך ומשמעותי הרבה יותר לו הייתה מוצגת על אחת מבמות הפרינג', אם אלה היו יותר בנמצא באותה תקופה. זאת בעיקר לאור הצלחתה של היצירה המקבילה אישה מן האדמה שנחלה הצלחה בזירת הפרינג' שאך זה נולדה בישראל.

על המחברת

גילית קרול, דוקטורנטית בחוג לאמנות התיאטרון, אוניברסיטת תל-אביב, מרכזת האגודה לחקר התיאטרון והפרפורמנס בישראל. [מתוך מחקר ראשון העוסק בשדה תיאטרון הפרינג' הישראלי בכלל ובתפקידו ההכרחי לפריחתה של יצירה נשית-פמיניסטית בפרט]

מבוסס על הרצאה במסגרת כנס "נשים ומגדר באמנויות" הכנס הרביעי של העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל בשיתוף החוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל-אביב 3-4.7.23

על ההצגה

תיאטרון עירוני חיפה - במה 2 | מנהל אמנותי עודד קוטלר | 1981

יושבות חלוצות על חצץ

רעיון, מחזה ובימוי: אסתר איזביצקי | תפאורה ותלבושות: תמר גטר | מוסיקה: אורי וידיסלבסקי | תאורה: יחיאל אורגל | תנועה: אור רפפורט | נגנים: אייל בור, אילן שול | צילומים: יעקב אגור, מושיקו דרפלר | משתתפות: מירב גרי, רחל דובסון, תחיה דנון, מיקי מרמור.

לאתר ההצגה