אברהם גולדפאדן :גלגולי המחזה 'שני קוני למל'

שער המהדורה הראשונה של "שני קוני למל", ורשה 1887

בשנת 1887 נדפס בוורשה מחזה קומי ביידיש פרי עטו של המחזאי המפורסם אברהם גולדפאדן (1840–1908), דער פֿאַנאַטיק, אָדער דיא ביידע קני-לעמיל (הקנאי, או שני קוני למל) – אופרטה בת ארבע מערכות, שכבר הועלתה על הבמה כמה שנים קודם לכן ולמרות חסרונות רבים שמצאו בה מבקריה זכתה להצלחה מיידית הנמשכת עד ימינו.

לכאורה זהו מחזה מסוּגת "קומדיה של טעויות", שבנוי על מוטיב ספרותי ופולקלורי ידוע של תחפושות וחילופי זהויות. קוּנִי לֶמְל החסיד הטיפש, ומקס הסטודנט, שהוא גם בן דודו החורג – שתי הדמויות העיקריות במחזה – הם קרובי משפחה, אך שונים לחלוטין מבחינת אישיותם והשקפת עולמם. למעשה מדובר במחזה ביקורתי ומתוחכם שעסק בזהות היהודית המודרנית ובמלחמת התרבות שהתחוללה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה בקרב יהודי מזרח אירופה. 

מנקודת מבטו של גולדפאדן, שמו של קוני למל (כבשה טיפשה) ומומָיו (פיסח, פוזל ומגמגם)  משקפים את מומיה הרוחניים של החברה המסורתית, שמתגלמת במחזה בדמותם של האב החסיד הקנאי ובנו החורג קוני למל. שניהם שטופים באמונות הבל אך אינם רואים את מומיהם ומטיפים ביהירות לכולם כיצד עליהם לחיות. מול עולמם ה"ישן" העמיד גולדפאדן את רבקה אשת החסיד, שרואה בעצמה אשה מודרנית, את בתם קרולינה ואת אהובה מקס הסטודנט, שכבר בשמותיהם הלועזיים מייצגים עולם "חדש". גולדפאדן לגלג על הקנאות הדתית והוקיע את מוסד השידוכים, שמבליט את חשיבות הייחוס על חשבון ההתאמה הרגשית בין בני הזוג והאהבה או העדרה. בעיבודים המודרניים שנזכיר בהמשך – בתיאטרון, במחזמר ובסרט – כבר טושטשו המסרים המשכיליים המקוריים ונוצר בליל קסום של קיטש, סטריאוטיפים ונוסטלגיה לעיירה ולטיפוסים שאכלסו אותה.

האופרטה בשפת המקור הועלתה על במת תיאטרוני היידיש בפולין כנראה בראשית שנות השמונים, זמן ניכר לפני הופעת המהדורה הראשונה בדפוס בוורשה בשנת 1887 – שנה שבה כבר הפליג גולדפאדן לאמריקה. בניו יורק תועדה ההופעה הראשונה בשנת 1900, עוד בחיי המחבר, ואחר כך ב-1924 בבימויו של מוריס שוורץ.

באותה שנה הועלה המחזה בוורשה בבימויו של זיגמונט טורקוב, וב-1926 הוא הוצג באוקראינה הסובייטית. מכאן ואילך הועלו עוד הפקות ברחבי העולם היהודי, בעיקר בארצות הברית.

הפקה ראויה לציון קשורה לחבורת שחקני תיאטרון ניצולי השואה שהתגלגלו למחנות העקורים ("שארית הפליטה") בחלק האמריקאי של מינכן והקימו בו בשנת 1946 תיאטרון יידיש ושמו "מיט" (ראשי תיבות: מינכענער ייִדישער טעאַטער, התיאטרון היהודי של מינכן). בסוף 1948, קודם התפרקותה, העלתה קבוצה זו על הבמה את "צוויי קוני לעמל".אחד ממנהלי תיאטרון "מיט" ומהשחקנים הפעילים בו היה ישראל בקר, שעתיד להיות מעורב רגשית בהפקות התיאטרון והקולנוע של "שני קוני למל" בישראל. את ההפקה במינכן הוא החמיץ – ב-22 באפריל 1948 הוא כבר עלה לארץ.

מה שהיה פופולרי ומצליח בעולם היהודי דובר היידיש במזרח אירופה של המאה התשע-עשרה ובאמריקה של המהגרים היהודים בראשית המאה העשרים, היה – קצת במפתיע לאור אופיו ה"גלותי" של הסיפור – רלוונטי ומעניין גם לקוראי העברית בארץ ישראל הציונית.

התרגום העברי הראשון של קוני למל נעשה בירושלים ממש בראשיתה של המאה העשרים. המתרגם היה מר דרור, שמו הספרותי של מרדכי אזרחי-קרישבסקי, איש העלייה הראשונה, שקרא לספרו בשם הנהדר הקנאי או שני יָקְטָן-יָקשָׁן. ב-1902, זמן לא רב לאחר הדפסת הספר, תלמידי בית הספר החקלאי מקווה ישראל העלו על פיו הצגה בליווי תזמורת. איתמר בן אב"י, שנכח בהצגה, חש בסופה אושר עצום: "כי הרגשתי חיים בעברית... כי ראיתי ניצחון שְׂפָתִי". 

כרזה של הצגת הבכורה  בתיאטרון הייצוגי של שארית הפליטה, מינכן 1948

בשנים 1927–1928 שוב הועלתה בעברית ההצגה "שני קוני למל", בהפקת האופרטה הארץ-ישראלית (את המוזיקה חיבר גבריאל גראד), אך זה היה מופע אקלקטי ורק מעט מקוני למל המקורי הוצג בו. בקיץ 1948 אמור היה התיאטרון הסאטירי "המטאטא" להעלות את ההצגה בעיבודו של אברהם לוינסון ובבימויה של מרים ברנשטיין-כהן, אך הדבר לא צלח. ראויה לציון הפקה עברית של "שני קוני למל" שהעלתה הלהקה הדרמטית של קיבוץ מזרע בהשתתפות כשלושים שחקנים ובבימויו של חנוך פז. להקת החובבים ממזרע הופיעה עם הצגה זו בכל הארץ במשך שנתיים (1949–1950) וזכתה להצלחה רבה.

שלב חדש בתולדות המחזה בעברית סימלה כניסתו לתמונה של שחקן הבימה ישראל בֶּקֶר (1917–2003). בקר ראה בהעלאת המחזה על הבימה העברית מימוש של חלום חייו, ובאוגוסט 1959 עלה המחזמר "שני קוני למל" על במת התיאטרון "דו-רה-מי עממי" בבימויו של בקר ובכיכובם של גֶ'טָה לוּקָה, יוסף גולנד, יעקב בודו, מישה נתן וטובה פורת. ההצגה הצליחה מאוד והועלתה כ-300 פעמים. בחודש מאי 1960 העלו משתתפיה גרסה ביידיש, שגם היא הצליחה. שבע שנים מאוחר יותר, ב-1966, הפיק מרדכי נבון סרט באותו שם – וגם כאן הבמאי, התסריטאי והרוח החיה היה ישראל בקר.

 פרשה בפני עצמה היא מה שכונה אז בעיתונות "שניים אוחזין בשני קוני למל": ניסיונם של הבמאי מנחם גולן ואולפני הרצליה של מרגוט קלאוזנר להפיק סרט "קוני למל" משלהם במקביל להפקת הסרט בידי שאול אברהמי (בעל "התיאטרון הוורוד") וישראל בקר באולפני גבע. גולן שכר את שירותיהם של השחקן אילי גורליצקי (שכוכבו דרך לאחר הצלחתו הפנומנלית במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"), המלחין דובי זלצר והפזמונאי דן אלמגור. אלמגור, שהחל אז בלימודי דוקטורט בארצות הברית, הוטס ארצה בחשאי וגולן שיכן אותו בבית מלון תל-אביבי כדי שיכתוב שם את התסריט ללא הפרעה. בקר, שהצליח לאתר את מלונו של אלמגור, הגיע אליו באישון לילה ושכנע אותו, ולבסוף גם את גולן, לוותר על הסרט ולא להרוס את מפעל חייו.  הפרשה המביכה התגלגלה לפתחו של משרד התעשייה והמסחר, שאמור היה לתמוך בהפקה בצורה משמעותית, וּועדה מיוחדת הכריעה לטובת ההפקה של נבון ובקר.

עמוד השער של התוכנייה, הפקה  בניו יורק 1924 איור: יוסל קוטלר

בסרט – שהיה המחזמר הישראלי הראשון, ונוסף על כך הראשון שצולם בצבעים ובפורמט החדשני של סינמסקופ – כיכבו מייק בוּּרשטיין ואביו פסח'קה, אהרן מסקין, רפאל קלצ'קין, שמואל רודנסקי, אלישבע מיכאלי ועוד שורה ארוכה של שחקנים ידועים. "שני קוני למל" – שצולם ברובו סמוך לאולפני גבע בגבעתיים, שבו שוחזרה מעין עיירה יהודית, ומקצתו ביער בן שמן – היה בין הסרטים הישראליים האהובים והנצפים ביותר בכל הזמנים, ומספר הצופים בו נאמד ב-900,000. את שירי ההצגה והסרט כתב משה סַחַר והלחין שאול בֵּרֵזוֹבְסְקִי, ומתוכם זכורים לטוב שניים ששרה לִיבֶּה בת השדכן (בתיאטרון גילמה אותה ג'טה לוקה, ובסרט זֶ'רְמֵן אוניקובסקי; הפסקול שהושתל בסרט היה קולה של הזמרת עדנה גורן).

שירים אלה, שמלמדים על המקום הנפשי שתפסה השאיפה להינשא בעולמן (המדומיין) של בנות העיירה ועל הקשר בין המעמד הכלכלי והחברתי לבין הסיכוי למצוא שידוך ראוי, היו עיבוד חופשי של שירים שחיבר גולדפאדן למחזה המקורי או למחזות אחרים פרי עטו. והנה, למרות הפער העצום בזמן ובמקום, ועל אף השינויים הדרמטיים בנסיבות ההיסטוריות – ואולי דווקא בגללם – השירים הללו, שהביאו אתם ניחוחות רחוקים אך מוכרים, קלעו לטעמו של הקהל הישראלי.

כרזת ההצגה "שני קוני למל" בתיאטרון דו-רה-מי עממי בתל אביב , 1959

בשולי הסיפור על קוני למל, נזכיר פרשה מביכה שטוב היה לולא באה לעולם אך הייתה לה השפעה מכרעת על מעמדה של תרבות יידיש במדינת ישראל. בשלהי שנת 1950 התארגנה בשכונת גבעת עלייה שביפו קבוצת שחקני תיאטרון ותיקים שעלו לארץ זה לא מכבר מארצות מזרח אירופה והקימו תיאטרון רפרטוארי ביידיש שאותו קראו על שם אברהם גולדפאדן. ההתארגנות לא נשאה אופי רעיוני, והמניע היה בקשת פרנסה בשפה המוכרת להם, לצד הערכה שיש בישראל קהל גדול דיו – ותיקים ועולים חדשים שהציפו אז את המדינה – שמעוניין לצפות במחזות ביידיש. "שני קוני למל" נבחר להיות ההפקה הראשונה של התיאטרון.

ב-16 בפברואר 1951 עלתה ההצגה באולם ארמון בחולון, אך אבוי – בלי רישיון מהמועצה לביקורת סרטים ומחזות (הנהלת התיאטרון ביקשה רישיון, אך נענתה בשלילה בטענה שעל פי החוק אין להתיר ללהקות ישראליות להציג ביידיש). על פשע לא יסולח זה הובאו שניים ממנהלי התיאטרון לדין בבית המשפט לשלום בתל אביב.  פניות למועצה ולאישי ציבור אחרים לא הועילו, גם לא הנימוק שמדובר רק בשלב זמני, שכן חברי הלהקה מתקשים להשתלב בשוק התיאטרון העברי – אנשי המועצה אטמו לבם. ובינתיים כל צד עשה את שלו: התיאטרון המשיך בהצגותיו ומשטרת ישראל שלחה שוטר לכל הופעה כדי שירשום דו"ח ויטיל קנס כספי. 

בלית בררה עתרו שלושה מן השחקנים לבית המשפט העליון נגד שר הפנים (משה שפירא, מנהיג "הפועל המזרחי"), המועצה לביקורת סרטים ומחזות ומשטרת ישראל. בעתירה, שהוגשה ב-29 ביוני 1951, טען בא כוחם עורך הדין ראובן נוחימובסקי, כי החוק העניק למועצה לבקר את תוכנן של יצירות אך לא את שפתן. הכרזת העצמאות הבטיחה את חופש הלשון, החינוך והתרבות במדינה ולכן איסור להציג ביידיש מנוגד לחוק. בסיום דבריו אמר הפרקליט: "ההחלטה ניתנה מתוך הפליה זדונית כלפי שפת היידיש, שנוצרה על ידי העם בתפוצותיו, שבה משתמשים מיליונים יהודים בעולם ורבבות יהודים בישראל, והמהווה נכס תרבותי גדול של עם ישראל". בג"ץ הוציא צו על תנאי נגד המועצה ודרש ממנה לנמק את שיקוליה. כשבועיים אחר כך הודיע פרקליט המדינה בשם המועצה כי היא חוזרת בה ומתירה גם ללהקות מקומיות להעלות הצגות ביידיש. למרות הניצחון המשפטי, התיאטרון עצמו שרד רק בקושי וב-30 ביולי 1952 ננעלו שעריו.

דוד אסף  היסטוריון ישראלי, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. עוסק במחקר ובהוראה של תולדות יהודי מזרח אירופה בעת החדשה ובמיוחד בתולדות החסידות.