על כוחו של העיצוב

מחשבות בעקבות עבודת העיצוב של גיליון 'במה, כתב עת לתיאטרון' 286 / 2020: חיים? או תיאטרון? נשים יוצרות תיאטרון בשואה ואחריה.

לא פעם אני חושב על כוחו של עולם העיצוב. במהותו, נועד לשרת את הציבור ולא פעם את הממסד. עיצוב מוצרים או חללים, מעבר להיותם שימושיים, נועדים להפיק רווחים כלכליים או תודעתיים. עיצוב גרפי הוא כלי שיווק שרוב תכליתו היא לגייס בני אדם לציות אחר הוראות; כך בסגנון מודעה למוצר חדש, כך בעיצוב עבור חברת נדל״ן וכך גם בריכוך צווים ממשלתיים או ייסוד נרטיב שישרת את השלטון.

כוחו של המעצב הגרפי עז ולא אחת אני משתאה נוכח האגרסיביות והתוקפנות של מודעה או של קמפיין כזה או אחר. דוגמנים מתערטלים, טיפוגרפיה צעקנית, הומור גס ומסרים מחוצפים הם הכלים הזמינים והקלים ביותר לרשותו של המפרסם והמעצב. הציבור התרגל לאלימות של עולם הפרסום ולא אגזים אם אקבע כי אף התמכר לה. הוא ממתין למכה הבאה כמו צייד לטרפו מבלי שיבחין כי הוא עצמו טרפו של הצייד.

אז איך פונים לעצב כתב עת שכולו יצירה ורוח? איך מתחילים לסדר רשימת יוצרים ויוצרות מבלי להתפתות להשתמש בכלים מניפולטיביים שיבטיחו כי כתב העת לא ייזנח טרם תומו? הרי נושא השואה נטחן כבר עד דק וחוטמו של הדור, כמו של דור העתיד, גולל תמונות מימין לשמאל בטלפון הנייד שלו ואדיש ליצירה שנכתבה בדם ובפחד. הטלפון הנייד מאפשר הדחקה וריחוק של כל מה שדורש התמודדות, השיח מתקצר והנפש נאטמת. יהיו שיגידו כי האפליקציות מעלות לדיון נושאים שבעבר לא נחשפנו אליהם – משבר האקלים, למשל, או תרבויות רחוקות – וזה נכון, אלא שהדיון מסתכם בסימון לייק או תגובה ויאללה לתמונה הבאה.

לפני שהתחלתי לעצב את הגיליון האחרון של ׳במה׳, חיים? או תיאטרון?, הנמכתי ציפיות. סיכמתי עם עצמי כי לא אצליח להגיע לקהל רחב – הן מפני שמדובר בנושא שהולך ונשחק, הן בגלל שהוא בפורמט מודפס, הן בגלל שכולו מעוצב בשחור ולבן, הן בגלל שמדובר באמנות ובמיוחד בגלל שפנינו לא בוחנות יותר את העבר, מותשות בגלל הווה ולא מצליחות לתאר את העתיד. ועל כן פניתי אל ליבי פנימה. עיצבתי את המגזין לעצמי, לנכד של אישה שאיבדה את כל משפחתה באושוויץ וחייתה במרירות גדולה כל חייה נוכח עוולות ואי צדק. עיצבתי אותו לעצמי, לגבר חזק שלא רגיש דיו לשיח נשי, לרוח נשית ולצרכים האינטימיים הדרושים לכל אישה. עיצבתי אותו לעצמי, לאדם היודע קרוא וכתוב ומתמודד עם טקסטים קלים וקשים, שירה ופרוזה, מתח ופילוסופיה – טקסטים שמעצבים בי תודעה חדשה, כזו שלא הייתה בי לפני שפתחתי את הכריכה. עיצבתי אותו לעצמי – לאזרח המעורב בנעשה סביבו ונמלא חרדה ממגמות השוק והיעדר חזונו של השלטון. כך, קיוויתי, אגיע לקהל אליו כתב העת מכוון.

הנשים היוצרות המתועדות ב׳במה, כתב עת לתיאטרון׳ עורך: מוטי סנדק, ראויות להתייחסות מוארת מהרגיל. ביצירתן השאירו אוצר רוחני שחייב להיות חקוק בלבו של כל בן אנוש. בחרתי לפתוח כל פרק בתמונה גדולה של היוצרת לצד ביוגרפיה קצרה עליה – ובעמודים הבאים להתמקד ביצירתה. העיצוב נקבע בהתאם לתכנים ולטקסטים שהובאו. כך, למשל, העמודים של חנה סנש עמוסים ורווים כמו תסכולה מאי מימוש עצמי ורצונה להקריב יותר בהתאם למה שהאמינה שיכלה. אצל נאוה שאן הבחנתי באינדיבידואליות ועל כן בחרתי לבודד גרפית אותה ואת הדמויות התיאטרליות המוזכרות בטקסטים. הטקסטים של שרלוט דלבו דקרו אותי כסכינים. המילים שלה להבים להבים. לפיכך העיצוב אצלה מינימליסטי, כזה המפנה מקום להדהוד של הצעקה השקטה. אצל סטפה וילצ׳נסקה, יד ימינו של יאנוש קורצ׳אק, הלעטתי את הדף בציורים הכואבים של יצחק בלפר, צייר שחסה כילד בבית היתומים הפולני. המגע והמסירות של יאנוש וסטפה ביקשו להופיע כמעט בכל עמוד, כזיכרון בלתי נשכח של חמלה. אצל אלזה לסקר-שילר, העמודים האהובים עליי, נדרשתי לטירוף. היוצרת המחשמלת והמיוסרת ביקשה ממני להתעלם מהכללים המקובלים, ונעניתי. כל יוצרת וקולה.

אני רוצה להאמין כי הנשים היוצרות היו אוהבות את כתב העת שיוחד להן, אני רוצה להאמין שבחירותיי העיצוביות היו עדינות מספיק ולא טשטשו את היצירות. הלוואי שקהל הקוראים ימצא בגיליון הזה את צוואתן של הנשים הללו כשעון מעורר המצמרר את הנפש הנכרכת בתכריכי האדישות המודרנית. אם יהא זה כך – יהיה זה שכרי.

במה, כתב עת לתיאטרון גליון 286    "חיים? או תיאטרון?"

_____________________

דרור צונץ  הוא מעצב הבית של 'במה, כתב עת לתיאטרון' בהפקת המכון לקידום תיאטרון יהודי    

אתר במה               דרור צונץ | סטודיו לעיצוב