מדיה

כתב עת במה: גליון 287 - כתבה מאת עופרה עופר אורן

ב-29 באוגוסט 1897, כלומר – מחר לפני 125 שנים – התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. בסמיכות אירועים שמן הסתם אינה מקרית, ראה אור החודש עותק חדש של כתב העת במה, והוא מוקדש כולו לבנימין זאב (תיאודור) הרצל

 

 

כתב העת במה:
"מבימת התיאטרון אל בימת ההיסטוריה הרצל – המחזאי שהפיק את 'מדינת היהודים'"

 

 

ב-29 באוגוסט 1897, כלומר – מחר לפני 125 שנים – התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. בסמיכות אירועים שמן הסתם אינה מקרית, ראה אור החודש עותק חדש של כתב העת במה, והוא מוקדש כולו לבנימין זאב (תיאודור) הרצל, מי שיזם והנהיג את הקונגרס, ואף הצהיר: "בבאזל הקמתי את מדינת היהודים".

 

הבחירה בהרצל אינה מובנת מאליה. לכאורה – מה הקשר בין העיתונאי והסופר שכתב את אלטנוילד, הרומן האוטופי שבו חזה את הקמתה של מדינת ישראל, לבין כתב עת העוסק בתיאטרון?

 

עלי להודות: לא ידעתי שהרצל היה גם מחזאי, שחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית. אפשר להבין מדוע הוקדש להרצל גיליון של כתב עת העוסק בענייני תיאטרון, וביותר מאשר מובן אחד, כפי שאפשר להיווכח.

 

בפרק הראשון, "בימוי והפקת הקונגרס בבאזל", נראה כיצד השפיעו כישרונותיו הבימתיים של הרצל על ארגון ועיצוב הקונגרס הראשון (שבעקבותיו התקיימו כמובן קונגרסים רבים נוספים, רובם אחרי מותו של הרצל ב-1904). ראשי הפרקים של הפרק מעידים על הקשר שהיה בין הרצל לתיאטרון. אלה שמותיהם: "האולם", "השחקנים", "התלבושות", "ההצגה", "הבמאי" ו"השחקן הראשי". מסתבר שהרצל הקפיד מאוד על כל מרכיבי המופע הגדול שתכנן.

 

כולנו זוכרים את התצלום של הרצל עם הצילנדר, כפי שנראה באותו קונגרס ראשון. מסתבר ש"בחירת התלבושות הייתה תחבולה של מפיק פוליטי מפוכח": הרצל ביקש לשוות לדיונים חגיגיות ממלכתית. לפיכך כשנורדאו "התמרד" וסירב ללבוש בגדים מהודרים כל כך – לא היה פשוט לשכור אותם, ונורדאו גם לא הבין בשביל מה זה טוב – "אני לא מוכן ללבוש פראק, ודאי לא בעשר בבוקר", אמר, הרצל הסביר לו את הרציונל להחלטה: "כל פרט חשוב, הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס הציוני כחיזיון הנעלה והחגיגי ביותר בחייהם". הוא הסביר גם ש"מנהיג חייב לחבוש את הכובע ולצעוד בראש, ואז ילכו אחריו כולם בהתפעלות ומסירות. האם הם מעריצים את שכלו? (לא!) מעריצים את הכובע ואת העוז שנדרש לחבוש אותו."

 

מסתבר שהרצל "ביים את הפוליטיקה", ועשה את זה "בטקסים מפוארים ומתוכננים היטב," שכן היה במהותו "איש תיאטרון שעבר לפוליטיקה." הרצל ראה בקונגרס הראשון "בראש ובראשונה בימוי של חזית מדינית ריאליסטית, שבאמצעותה אמורה הייתה לקום המדינה היהודית."

 

הפרק השני, שאותו כתב דן וינר, נושא את השם "הולדת הציונות מרוחה של הוואגנריות הרצל ונורדאו: [השראה] מבימת האופרה של תחייה לאומית". מרתק ומפתיע לקרוא על השפעתו של המלחין הגרמני ריכרד ואגנר על הרצל וחזונו. ואגנר היה, כידוע, אנטישמי מוצהר, וראה בעצמו לא רק מלחין אלא גם פילוסוף. "היהודים הם נחיל תולעים בגופה המת של האמנות", כתב, וגם הסביר ששנאתו ליהודים "נחוצה לטבע כמרה לדם." היטלר אמר לימים כי "מי שרוצה להבין את גרמניה הנציונל־סוציאליסטית חייב להכיר את ואגנר."

 

הרצל ידע מן הסתם שוואגנר אנטישמי מושבע, אבל בכל זאת הוקסם מהמוזיקה שלו. הוא סיפר שכשכתב את ספרו אלטנוילד (או – מדינת היהודים) עבד עליו במשך כל שעות היום, "והמזור היחיד שעמד לי בערבים היה שמיעת המוזיקה של ואגנר, ובמיוחד 'טאנהויזר', אופרה ששמעתי לעתים קרובות, ככל שהועלתה לבמה."

 

כותב המאמר טוען כי ואגנר "יישם באופרות שלו את מיזוג האמנויות הכולל את חושי השמיעה והראייה", וכי "הרצל החליט להגשים תפיסה זו בחזון הציוני שלו." לדעתו, אפשר להבין את התלהבותו של הרצל מ"טאנהויזר", שכן האופרה "עוסקת באציל אירופי שביקר בארץ הקודש […] וחיפש את גאולת הנפש". הרצל בחר באופרה אחרת של ואגנר, יצירה שהיא לדברי דן וינר פוליטית, לאומנית ואנטישמית: "אמני הזמר מנירנברג", "כדי להביע [באמצעותה] באופן מזוקק את חזונו," וזאת מכיוון ש"אימץ לעצמו את רעיון עימות התרבויות המופיע אצל ואגנר." בעיני הרצל, כך נטען במאמר, "העימות הוא בין היהדות הגאה לבין היהודים הפחדנים, הנטמעים והנטבלים", כדבריו.

 

לטעמו של כותב המאמר אי אפשר להפריז בעוצמת השפעתו של ואגנר על הרצל, גם אם ידע היטב על תרומתו של המלחין לאנטישמיות המודרנית. " ואגנר שימש להרצל […] נקודה ארכימדית שממנה זינקה הציונות". עד כדי כך!

 

הפרק הבא הוא "[יחסי ציבור] הרצל כבמאי, מפיק ויחצ"ן". כתב אותו מרדכי נאור, שמתאר את הקונגרס הציוני הראשון כ"הפקה בין־לאומית". גם נאור עומד על משמעות הבגדים שהרצל תבע ממשתתפי הקונגרס ללבוש: "הפראק השחור והעניבה הלבנה הפכו זה מכבר לחלק מהמיתולוגיה הציונית", הוא כותב, ומצטט תיאור של הסופר מרדכי בן עמי שכתב על כניסתו הדרמטית של הרצל: ""מה זאת? אין זה הרצל הידוע לי מכבר, לא זה שראיתי אך אתמול בלילה. לפנינו דמותו הנפלאה של בן-מלכים עם מבט עמוק ומרוכז, נאה ונוגה כאחד. שוב אין זה אותו ד"ר הרצל ההדור מווינה, אלא אחד מבית דוד שקם פתאום מקברו, כאילו התרחש לעינינו פלא היסטורי. וכלום לא היה זה פלא? במשך רגעים אחדים רעד האולם מזעקות-שמחה, ממחיאות כפיים וקולות קוראים ורקיעה ברגל. נדמה היה כאילו החלום הגדול של עמנו במשך אלפיים שנה נפתר עתה ועומד לפנינו משיח בן דוד. חפץ אדיר קם בלבבי, כורח פנימי, לקרוא לתוך ים סוער וצוהל זה בקול גדול: יחי המלך!"

 

יחי המלך! לא פחות!

 

מעניין מאוד גם הסיפור הקצר על מעורבתו של הרצל בעניינים דיפלומטיים: כשביקר בארץ ישראל בפעם השנייה זכר בשבמקווה ישראל מתכוונת מקהלת הילדים לשיר שיר צרפתי באוזני הקיסר הגרמני, שערך סיור במקום. הרצל "הבין שהדבר אינו רצוי, בשל יחסי האיבה בין גרמניה לצרפת בעת ההיא", לכן "לימד במהירות את המקהלה את ההמנון הגרמני", ומוסיף כותב המאמר: "יש להניח כי שירת ההמנון הגרמני בעת שהקיסר נעצר לשוחח עם הרצל, מול שער מקווה ישראל, תרמה להצלחתה של השיחה, שהפכה מאז לאבן־פינה במיתולוגיה הציונית."

 

בפרקים הבאים "[מיתוג] ליליין והציונות", שכתב חיים פינקלשטיין, "[שיווק] שלום עליכם כ'סוכן השיווק של הרצל", מתוארים הקשרים שהיו בין הרצל לצייר ליליין, ועם הסופר שלום עליכם, ומובא גם מחזה קצר מאת האחרון.

 

הפרק "הנפשות הפועלות בחיי הרצל" מונה את… שלל הנפשות הפועלות הרבות של המקורבים שעזרו לו לקדם את הגשמת החזון הציוני "תוך שימוש בכל האמצעים היצירתיים והכריזמה שלו." מי לא מופיע כאן? החל בידועים והמוכרים כמו למשל נפתלי הרץ אימבר, חיים וייצמן, סטפן וייז [למעשה – סטיבן וייז…], שטפן צוויג, הקיסר וילהלם השני, וכלה בשמות שאבד עליהם הכלח, למשל – יוסף מרקו־ברוך שהתנגד להרצל ונאבק בו, כי האמין בכיבוש הארץ בכוח הזרוע. בניגוד מוחלט להרצל, אותו מתנגד מיליטנטי נעלם מהתודעה הציבורית. הפרק חשוב, שכן הוא משמש מעין לקסיקון־אישים שאפשר להיעזר בו כשקוראים על התקופה או חוקרים אותה.

 

הפרק "הפרוטגוניסט, ציוני־דרך בחייו של הרצל (1860 – 1904)" משרטט את קורות חייו של האיש, ומספק תצלומים שלו לאורך חייו, בהתאם לציוני הדרך המוזכרים.

 

הפרק "המחזאי הרצל וחלומו לכבוש את בימות אירופה – סקירה כרונולוגית של מחזותיו של הרצל (1880 – 1901)" מספק רשימה מסודרת של המחזות, תכניהם והשנים שבהן כתב אותם הרצל.

 

בפרק "ממחזה לחזון מבוא למחזה 'הגטו החדש'", שכתב יהודה מורלי, טוען הכותב שבניגוד למה שנהוג לחשוב, לא משפט דרייפוס היה הטריגר שהשפיע על תפיסת העולם של הרצל ועל חזונו הציוני, אלא מחזה שהוא עצמו כתב. אותו מחזה היה "מה שהביא למהפך". לדעתו של מורלי אלטנוילנד הוא "המשך ישיר של 'הגטו החדש'", והרומן "מבוסס על דמויות דומות לאלה שבמחזה, אך גורלן, בחברה החדשה שהרצל חולם עליה, הוא אחר."

 

הפרק הבא מרתק ממש. המחזה "הגטו החדש" מובא בו בשלמותו. מעניין מאוד לראות את הקונפליקטים שמשתקפים בו: הסוציאליזם של יעקב, עורך הדין המצפוני, שנאבק נגד בעל מכרות, אציל גוי שמתעשר על חשבון הפועלים; הנצלנות הצינית והערמומיות של המתעשרים היהודים שאינם מהססים להונות את זולתם כדי לגזול את ממונו. יהודי שהמיר את דתו מבהיר: "התנצרתי כי ניסיתי לפתור את הבעיה היהודית מההיבט האישי" (מדהים להיווכח שכבר בסוף המאה ה-19 נחשבו היהודים, אפילו בעיני עצמם, ל"בעיה" שיש לפתור!), ואילו הרב מגן על העשירים וממליץ לעורך הדין לעצום את העיניים לנוכח העוול הנורא והסבל שנגרם לפועלים העניים והאומללים: "אף אחד לא סובל יותר ממה שהוא יכול לשאת. הבורא בחוכמתו הגדולה החליט כך. ככל שתלך בלי נעליים, הרגליים שלך יתחספסו ויתרגלו לכך." עורך הדין מזועזע: "זאת הנחמה שלך?"

 

עוד מסביר הרב ואומר ש"האנטישמיות מכריחה אותנו להתאחד ולא לעזוב את אלוקי אבותינו", ולכן… יש בה "גם דברים טובים"… כמו כן הוא מסביר ש"החוק מגן עלינו" וגם ש"חומות הגטו נפלו." עורך הדין היהודי משיב: "החומות שרואים נפלו. החומות האחרות עוד פה," והוא מתנגד לפעילות של יהודים בבורסה, כי "יש תמיד אנשים שמאבדים את הכול בסיפורים האלה של הבורסה, והקורבנות מאשימים את היהודים." מהמחזה עולה, אגב, שאותם מאשימים לגמרי צודקים!

 

המחזה מרתק ומאלף, ולא רק מכיוון שהוא מספק הצצה אל העולם הבורגני־יהודי במאה ה-19, ואל היחסים שבין הנוצרים והיהודים. (אחד הנוצרים, ידיד ותיק וקרוב של היהודי, מודיע לו שלא יוכל להיפגש אתו עוד, כי הוא מתכנן ללכת לפוליטיקה וקשר קרוב עם יהודי יזיק לו. זאת האווירה שבה חיו כבר אז גם "המתבוללים", היהודים שראו בעצמם גרמנים לכל דבר, חוץ מהדת!)

 

בפרקים הבאים מובאים מכתב קצר, לא משמעותי במיוחד, שכתב פרויד להרצל, מצוטטת צוואתו הספרותית של הרצל, מובא תיאור "פגישותי עם תיאודור הרצל" שכתב שטפן צוויג, ועוד כהנה וכהנה – למשל: קטעי מחזות קצרים שנכתבו בעקבות הרצל.

 

מדובר אם כן בקובץ שמכיל כל טוב, ואפשר לקרוא אותו בנחת, להתעשר ולהחכים.

 

 

 

הכתבה פורסמה באתר "עופרה עופר אורן - סופרת ספרים"לקריאת המאמר באתר -

לחצו כאן