פרופ' גד קינר-קיסינגר

במה , כתב עת לתיאטרון 285 

מוטי סנדק הוא תופעה ייחודית, שאין לה אח ורע בשדה העריכה של כתבי עת ואסופות ספרותיות. באישיותו חברו האינטלקטואל, איש הספר, שבפרפרזה על אמרתו של גתה ניתן לומר ששום דבר יהודי, ובמיוחד בתחום היצירה הספרותית והתיאטרונית בין מלחמות העולם, אינו זר לו, ולא עוד, אלא שכאיש האמון על רזי התקשורת המודרנית הוא עוקב בקביעות אחרי הסצנה התרבותיות היהודית, ומרחיב במידע שהוא מלקט את אופק התעניינותם של הקוראים, ובעיקר של הצעירים שבהם, במסורת עליה הם נמנים; סנדק הוא גם המפיק והעורך המעמיק והקפדן, שבכל מפעל ספרותי שהוא יוזם, בכל גיליון של כתב עת, בכל ספר ובכל אתר המוקדש לתיאטרון היהודי ולהנצחת תיאטרון השואה – נושאים שהם כמעט נחלתו הבלעדית - הוא נכנס לעובי הקורה, מנסה להקיף את הנושא בו הוא עוסק מכל צדדיו והיבטיו בלי לאבד את המודעות לליבת העניין. זאת ועוד – הוא בוחר את טובי המומחים, הכותבים והמתרגמים,  מדקדק בעריכה מדעית ולשונית, ומעניק משקל רב לחזותו של התוצר שהוא מוציא מתחת ידיו, ולא לשם ראוותנות, אלא על מנת להקנות לתיעוד החזותי מעמד שווה ערך למילה הכתובה, ובד בבד לכבד את הקורא עד לרמה של בחירת האות והפונט הנוחים לקריאה, ושל סוג נייר יוקרתי ההופך את הגיליון בן החלוף לספר לכל דבר. וצד נוסף באישיותו של סנדק, הטובע חותם בעבודת העריכה, הוא היותו איש תיאטרון עתיר ניסיון, המקנה לכל כתב עת וספר שהוא עורך את המעוף ושאר-הרוח האמנותי, ההופכים את הקריאה לחוויה הדומה בחיוניותה ובהיפעלויות שהיא מעוררת לצפייה עצמה.

אחת מזכויותיו הגדולות של מוטי סנדק כעורך הוא הגאולה מתהום הנשייה של כתב העת המיתולוגי "במה", שליווה משך שנים רבות מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת את צמיחתו של התיאטרון העברי עד לדעיכתו של בטאון חשוב זה. כבר בגיליון הראשון בעריכתו, ב-2016, מתגלה "במה" ככתב עת תיאטרוני-אקדמי רציני אך נגיש לכל קורא משכיל, פרסום המתרחק מכניעה לאקטואליה הבימתית האפמרלית, הבידורית והרכילותית – בלי להתעלם מן החדשות הרפרטואריות – כשתחת כותרות תחומיות הוא מתמקד בנושאים ספרותיים-היסטוריוגרפיים כמחזה של רונית מטלון על בית היתומות הראשון בירושלים, או בתולדות שלישיית ה'קליינע מנטשעלעך' לציון שנת המאה למותו של שלום עליכם, במופע העצמי העיצובי והמרהיב ל עדי עציון-זק ובנושאים נוספים. 

גיליון "במה" החדש, 2019 (מס' 285 מאז הגיליון הראשון ב-1933), הוא הראשון בסדרת "גיליונות נושא", וחושף פן חדש בהווייתו של מוטי סנדק כעורך. לרגל יובל ה-85 ל"במה" ו-100 שנה לתרגומו של ביאליק ל"הדיבוק", וניתן גם להוסיף, לרגל יובל המאה להפקתו האגדתית של וואכטנגוב – מוקדש הגיליון כולו ל"הדיבוק". וראו זה פלא: סנדק נוטל את הנושא השחוק ביותר בתרבות העברית המתחדשת – נושא שעליו נשברו קולמוסים אינספור – והופך אותו לאטרקציה מרתקת, המציעה חידושים למכביר באמצעות כינוס לאכסניה אחת של העידית המחקרית החדשנית בנושא "הדיבוק" ומחברו: חזרה למקורות היצירה שלפני ואחרי "הבימה", וההיסטוריה של גלגולי היצירה; הטקסט האידישאי המקורי; תרגומו של ביאליק; מאמר מאלף של פרופ' רחל אליאור על הדיבור בין העולם הנגלה והנסתר, שהוא למעשה תיאור בעל הדהודים עכשוויים על משבר הרציונליזם; מאמרים על דמותו  העלומה של מחבר "הדיבוק", אנ-סקי – אותו בונדיסט שלמה רפופורט – על המשלחת האנתרופולגית בה השתתף בין השנים 1912-1914, שהניבה את זרעי "הדיבוק", ועל יחסיו המרכבים עם המשורר הלאומי שעל אף סלידתו מן היצירה, הסכים לתרגמה, כשפרופ' שמיר מנסה במאמר מחקרי מרתק לעמוד על המניעים להסתייגות ולהיעתרות; וד"ר שלי זר-ציון מנסה להבין, כיצד הפך המחזה בביצוע "הבימה" לסמל ציוני מכונן. אולם מוטי סנדק בתחכום רב בחר שלא להותיר את הנושא כהון סמלי המקושר לעבר, אלא מראה כיצד אותה רוח מת שנכנסה בכלה מסרבת לצאת מגוף התרבות הפרפורמטיבית העברית, אך גם העולמית, עד עצם ימינו אלה: החוקרת הפולניה קטז'ינה אוסינסקה עוסקת בעקבות "הדיבוק" בעבודתו של תדיאוש קנטור; רועי חן מתאר את פרשנותו שלו למיתוס בתיאטרון "גשר"; ואחינועם אלדובי סוקרת את הפקות "הדיבוק" בישראל ובעולם מאז ועד היום. והגיליון נחתם בתקצירים אנגליים של המאמרים, דבר רב-חשיבות לחוקר התרבות היהודית ולקורא המשכיל בחו"ל שעורכים ממעטים לתת עליו את הדעת. 

אני מכיר היטב את הספרות המחקרית והפופולרית בנושא "הדיבוק", ומעולם לא נפרשה יריעה כה רחבה, כה רבגונית, וכה הוליסטית של גופי ידע בנושא, ולכך דרושה אישיות למדנית, אך המודעת גם לקהל הרחב, כזו של מוטי סנדק.

בברכה,

פרופ' גד קינר-קיסינגר

יו"ר איגוד כללי של סופרים בישראל ועורך "תיאטרון – כתב עת לתיאטרון עכשווי"

החוג לאמנות התיאטרון, אוניברסיטת תל אביב