בלוג 'מנהרת הזמן'

ראשית ההיסטוריוגרפיה של התיאטרון העברי עד הקמת 'במה,כתב עת לתיאטרון' מאי 1933

שלי זר- ציון

 

ביצירת "הבימה" אין לראות חיזיון נבדל, תיאטרוני-אמנותי בלבד, אלא אחת מאבני הפינה בבניין התחיה העברית – תחיית הלשון, התרבות והתחייה הלאומית הארצית. [...] לא היה ביצירה זו מן "ההשתלשלות הטבעית" לגבי תרבות ישראל שבגולה ולא היה בה מן ההמשך הישר שבתופעות האמנות או הספרות של האומה. לא הדרמה העברית במאות האחרונות, שהיתה בגדר ניסיונות יצירה ספרותית בעיקר, ולא התאטרון היהודי בשני דורותיו ונסיונותיו המפוזרים השונים, ואף לא התיאטרון הרוסי, הגורם בעל ההשפעה האמנותית הגדולה ליצירתה של "הבימה" – לא בהם אפשר לראות את אבות החיזיון הזה של תיאטרון עברי ראשון, בעל רמה גבוהה. כי מבחינה אמנותית, מצד ההתפתחות התיאטרונית בלבד היתה "הבימה" קפיצה לחלל; מעין לידה של נס [...] לידה בלי אב [...].[1]

 

את הדברים האלה כתב גרשון חנוך לרגל ספר היובל להבימה, שיצא לאור ב-1946. דבריו אלה מאפיינים את ראשית ההיסטוריוגרפיה של התיאטרון העברי, ששרטטה את הבימה כביטוי וכסמל יחיד במינו לתחייה הלאומית ולצמיחת תרבות התיאטרון העברית.

 

ראשית הבניית ההיסטוריוגרפיה הלאומית של הבימה החלה בשפות זרות, עוד בטרם התיישבה הבימה בארץ ישראל. בין השנים 1926-1931 פורסמו ארבע חוברות תדמית על אודות הבימה וביוזמתה, בשפות יידיש וגרמנית. החוברת הראשונה יצאה ביוזמתו של נחום צמח, והציגה את הלהקה תחת ניהולו של צמח כאתר של התחדשות יהודית רוחנית. חוברת תדמית מהודרת נוספת, פרי עטו של מבקר התיאטרון היהודי-גרמני ברנהד דיבולדט, יצאה לאור בברלין ב-1928 ביוזמת חוג ידידי התיאטרון. חוברת זו הדגישה את ביטוייו האמנותיים של הבימה, וזיהתה את הלהקה עם הרנסנס התרבותי היהודי במזרח אירופה – וזאת אגב מחיקת צמח, מנהלה המודח של הלהקה, מדברי ימיה. החוברות השלישית והרביעית, שיצאו לאור ב-1929 וב-1930, נכתבו על ידי מרגוט קלאוזנר והדגישו את שהותה של הבימה בפלשתינה המנדטורית. חוברות אלו שרטטו את הבימה כמטונימיה תיאטרונית למפעל ההתיישבות בארץ ישראל.[2] החוברות האלה הגדירו את אופק הציפיות מן התיאטרון בעולם וביישוב היהודי בארץ ישראל. הכתיבה העיתונאית הענפה על אודות הלהקה עת שהתה בארץ ישראל בין השנים 1928–1929 העתיקה את השיח הלאומי שעסק בהבימה אל השיח העברי הפנימי בתיאטרון.

 

בראשית שנות ה-30, עם השתקעותה של הבימה בארץ, המשיך חוג ידידי התיאטרון בניצוחם של מרגוט קלאוזנר ויהושע ברנדשטטר ליזום פעילות תרבותית ענפה סביב פועלה של הבימה. נוסף על ארגון מפגשים של קבוצות נוער ובוגרים עם שחקני התיאטרון וארגון נשפי קריאה ברחבי הארץ הקימו ידידי התיאטרון את כתב העת במה, אשר נועד לעסוק באמנות התיאטרון בכלל וביצירתה של הבימה בפרט. כתב העת המשיך (כעת בשפה העברית) את שורת הפרסומים על אודות הלהקה שהחלו בגרמנית וביידיש כבר בשנות ה-20.

 

כתב העת במה ראה אור לראשונה במאי 1933, ויצא לאור במתכונת זו עד 1949. זה היה כתב העת העברי הראשון מסוגו והיחיד בשנים אלו, אשר יוחד לעיון רציני ושיטתי באמנות התיאטרון. כאמור, במה עסק בפרוטרוט בהצגות המרכזיות של הבימה: התפרסמו בו רשימות ביקורת מפורטות ועשירות שניתחו את המיזנסצנה הבימתית, וכונסו בו מאמרים העוסקים בניתוח דרמטי וספרותי של הרפרטואר ובתפיסת הפרשנות הדרמטורגית אשר ניתנה לו. לצד אלו פורסמו לא אחת בהרחבה פרוטוקולים של רבי-שיח, רשמים מפורטים מהתקבלותן של ההצגות על ידי קהלים שונים ומגוונים ותיאור סיורים בהתיישבות העובדת וברחבי הארץ.

 

אמנם רשימות ביקורת רציניות ומקיפות בדבר הצגות התפרסמו גם בעיתונות היומית וגם בכתבי העת גזית וכתובים, שיוחדו למגוון תחומי האמנות ולא רק לתיאטרון. עם זאת, אין ספק שהעיון השיטתי והעמוק שהתקיים בבמה ברזי אמנות התיאטרון תרמו לקנוניזציה של המדיום במרחב התרבותי העברי בפלשתינה. אך בבמה נדונו לעומק אך ורק יצירות של הבימה, ואילו יצירות של להקות אחרות שפעלו בו-בזמן זכו להתעלמות בוטה. דוגמה לכך ניתן לראות כבר בגיליון הראשון של כתב העת. הגיליון היה בן 63 עמודים, מהם כ-19 הוקדשו לדיונים מעמיקים בהצגות מן הרפרטואר של הבימה: עמך לשלום עליכם, היהודי זיס למרדכי אבי-שאול ורחב לח' סקלר. 18 עמודים הוקדשו לתולדות הבימה והמבנה הארגוני שלה: ג' חנוך פרסם מאמר ראשון בסדרה שעסקה בהבימה בראשיתה, ולצדה פורסמו רשימה מאת יהושע ברנדשטטר על אודות חוג ידידי התיאטרון ותפקידיו, תמלול של רב-שיח שהתקיים בנוגע לתאטרון בברלין ושני גילויי דעת, אחד מאת מרגוט קלאוזנר ואחד מאת מאת דוד שמטרלינג, אשר התייחסו לסיורי הבימה ברחבי הארץ. 10 עמודים הוקדשו למאמר מאת הבלשן יצחק אפשטיין שעניינו ההגייה העברית בתיאטרון – נושא כללי שלא התייחס רק לפועלה של הבימה, ו-13 עמודים הוקדשו לנעשה בשדה התיאטרון בעולם, מסין ועד אירופה. רק ארבעה עמודים יוחדו לסקירת העשייה התיאטרונית בארץ על ידי להקות אחרות.[3] זו דוגמה למה שפישר ליכטה מכנה בשם פרספקטיבה סלקטיבית, המובילה לרדוקציה מהשדה הרלוונטי ולהתמקדות בתופעה מסוימת בבניית היסטוריוגרפיה תיאטרונית.[4]

 

כתב העת במה היה נדבך ראשון במהלך של אירכוב עשיר ליצירתה של הבימה – דבר שברבות הימים הפך דווקא את הבימה לזמינה במיוחד למחקר. נוסף על כך, החל משנות ה-40, וביתר שאת בשנות ה-60 וראשית שנות ה-70, פורסמו שורה של ספרי זיכרונות או אסופת רשימות מן העיזבון והספדים על ראשוני הבימה. לתופעה זו של ריבוי ספרי זיכרונות לא היה אח ורע בתולדות התיאטרון העברי בשנים מאוחרות יותר.

 

 

 


 [1]חנוך, ג. הבימה בת כ"ה. תל אביב: אלבום, 1946. עמ' 13. ההדגשה במקור.

 [2]שלי זר-ציון. הבימה בברלין – מיסודו של תאטרון ציוני. ירושלים: מאגנס, 2015, עמ' 133–142.

[3] במה 1, מאי 1933.

[4] Fischer-Lichte. "Some Critical Remarks"

 

 

 

מתוך: תיאטרון לאומי בהקשרים משתנים, מבוא ל 'הבימה-עיונים חדשים בתיאטרון לאומי'.

עורכים: שלי זר-ציון, דורית ירושלמי, גד קינר-קיסינגר.

הוצאת רסלינג 2017

 

קישורים:

בדף על כתב העת במה

לקריאה נוספת