נעמי שמר פוגשת את תיאודורקיס, גדול פייטניה של יוון

בתמונה: תיאודורקיס (שאטרסטוק).

נסעתי ליוון ופגשתי את תיאודוראקיס, גדול פייטניה. חשבתי על המקהלה היוונית, שליוותה את יצירות אייסכילוס, אווריפידס ואריסופאנס על בימות שטופות-שמש, על תשע המוזות המשוררות בקולן הערב בהר הֶליקוֹן ועל נבל-הפלאים של אורפיאוס. כל אלה נמצאים ברקע של תיאודוראקיס. בארץ יופיע ביוני, בפסטיבל ישראל.

הרומן שלי עם יוון התחיל כשהייתי בת חמש. חזרתי עם אמא מביקור משפחתי בווילנה. האנייה שלנו 'פולוניה' עגנה באתונה, ואמא סחבה אותי על גבה את כל מדרגות האקרופוליס. לרומן הזה לא היה המשך עד לפני שבועיים, כשטסתי לאתונה לפגוש את תיאודוראקיס.

זכרתי שיוון העניקה את שמות מחוזותיה לסולמות המוסיקה העתיקים, המודוסים, וכך באו לעולם המוֹדוּס היוֹני, הדוֹרי, הפרִיגִי, הלִידִי האֶאוֹלי והלוֹקרִיאָני. חשבתי על המקהלה היוונית, שליוותה את יצירות אייסכילוס, אווריפידס ואריסופאנס על בימות שטופות-שמש. על תשע המוזות המשוררות בקולן הערב בהר הֶליקוֹן ועל נבל-הפלאים של אורפיאוס.

כל זה שייך למי-התהום של תיאודוראקיס. אנטיגונה הוא באלט שהלחין, מדיאה ואלקטרה – אופרות שלו. הוא הלחין גם את משוררי יוון המודרנית – סֶפֶריס, אֶלִיטִיס ויאנוס ריטוֹס, וביצירתו נמתחת קשת-אדירים בין היסטוריה לאקטואליה.

באתונה מחכה לי מִיָה קָרָנָקִיס עם השלטNAOMI ΣEMEP שזה אני ביוונית. מיה, שנראית ומתנהגת כמו איילה שלוחה, היא בתו של כדורגלן יווני, שנדד בעקבות הכדור לאוסטרליה – שם נולדה – ואח"כ לניו-יורק – שם למדה מוסיקה. הנוסטלגיה (המצאה יוונית, רבותיי!) החזירה אותה לאתונה, ועכשיו היא בעסקי אמרגנות. בזכותה עבר יומי בנעימי-נעימים. גם מיה היא בשבילי חלק מיוון.

שתי עילות למסיבת העיתונות שכינס תיאודוראקיס. הוא התמנה למנהל התזמורת הסימפונית של בית-השידור היווני, ושני דיסקים שלו יצאו לאור: קַנטו חָנֶרָאל ("שיר אוניברסלי", מסביר לי המלחין), שהוא מחזור שירים של פאבלו נֶרוּדה ו'תיאודוראקיס שר תיאודוראקיס'. בכורת הקנטו חנראל היתה אמורה להתרחש בדיוק לפני 20 שנה בצ'ילה. מפלת איינדה הפילה גם את התכנית הגרנדיוזית הזו, וימים ספורים אחר-כך מת פאבלו נרודה. תיאודוראקיס טוען שנרודה נרצח.

תיאודוראקיס סיפר לי, שהוא עומד להביא את היצירה לצ'ילה, באיחור של 20 שנה, בקיץ הקרוב. הוא ינצח על זמרת אלט, זמר בריטון, מקהלה ותזמורת. שורותיו של נרודה סוחפות ביופיין ובכאבן, והמוסיקה – חגיגית וכובשת. משהו בין 'מיסה קריאולה' לבין 'כרמינה בוראנה', מאותה משפחה. אחרי מות המשורר צירף תיאודוראקיס שיר משלו למחזור המקורי, רקוויאם לנרודה.

תיאודוראקיס חדור להט פוליטי מראשית צמיחתו. הוא נולד ב-1925 באי חִיוֹס. בנעוריו, ב-1943, הצטרף למחתרת האנטי פאשיסטית, ובימי מלחמת האזרחים של יוון נעצר והוגלה לאיי-גזרה. ב-1963 ייסד את תנועת-הנוער על שם ידידו לאמבְּרָאקִיס, שנרצח בחסות המשטרה (כמסופר בסרט 'זד'). וכשהצבא תפס את השלטון ביוון, ב-1967 – הושלך שוב לכלא, ושיריו הוצאו אל מחוץ לחוק. ב-1970, בלחץ בינלאומי בראשותו של שוסטקוביץ', שוחרר תיאודוראקיס מן הכלא וגלה לפאריז, וממנה חזר עטור-ניצחון עם מפלת הגנרלים, ב-1974. מאז הספיק להיות ציר בפרלמנט ולהקים את תנועת הידידות יוון-טורקיה.

מן העגלה הקומוניסטית השכיל תיאודוראקיס לרדת הרבה לפני שהיא עצמה ירדה מן הכביש. ואשר לנו, לדבריו, הוא הושפע עמוקות מספרו של מארֶק האלטר, 'בנֵי אברהם' – וזה אמור להסביר לנו כמה ממהלכיו, שלא נעמו לנו כלל וכלל. אבל לעולם לא נשכח לו את 'הבלדה על כלא מאוטהאוזן', עם מריה פָרָנדוּרי הנפלאה. מאוטהאוזן הוא מחנה-המוות שבו נרצחו יהודי יוון, ואיש, פרט לתיאודוראקיס, לא הציב להם מצבת זיכרון כזו.

הפוריות שלו מדהימה. בנוסף ליצירות, שכבר הזכרתי, הוא יוצרם של לא פחות מ-750 שירים ו-100 יצירות סימפוניות, והלחין מוסיקה לסרטים רבים, בהם 'זורבה', 'זד', 'סרפיקו', 'נשי טרויה'. ואף כי רעננותו מבשרת אריכות-ימים – ואני מאחלת לו זאת מקרב לבי – תמיד יוכל לומר בלשונה של סאפפו: "אני נחלתי אושר של ממש מידי המוזות הזהובות, ועל כן גם כשאמות – לא אשָכַח" (עברית: יורם ברונובסקי).

המשפחה חשובה לו. רעייתו מירטוֹ, רופאה במקצועה, כבר 50 שנה לצדו. הבת מרגריטה מגדלת את ארבעת ילדיה בפאריז, והבן יורגוס הביא לו נכד אחד. יורגוס הוא מוסיקאי, ותיאודוראקיס מודה בצער, שצל האב מוטל על הבן, וקצת מסבך לו את החיים.

תיאודוראקיס מאמין בסינתזה שבין שיר-העם ובין המוסיקה הסימפונית. זו נשמת-אפו. נדמה לי, שאני מזהה כאן אותו חיפוש יווני כל-כך אחר הרמוניה חובקת-כל, חיפוש המציין לפעמים גם את מהלכיו הפוליטיים.

הוא מספר לי שהוא עומד לנצח על התזמורת הסימפונית שלו בקהיר, וכמה היה משתוקק להמשיך איתם לירושלים: "זה רק 150 נגנים, וזה כל-כך קרוב". אני מבטיחה להעביר את משאלתו לידידיו בארץ, והם רבים מספור. אזכיר רק את הזמרים שבהם: אלינוער, ושביצעה את מאוטהאוזן בעברית בדכאו (בעלה הצייר קירילוס ויניאדס, גם הוא יליד חיוֹס, ופעם יצר דיוקן ענק של תיאודוראקיס) – וליאור ייני, שהקדיש מופע שלם לשיריו.

כשאנחנו ניצבים לתצלום משותף, הפרש הגובה בינינו מצחיק אותי. "דוד וגוליית", אני אומרת, והמארח משיב "אני גוליית מסכן".

בצהריים, במיקרו לימַנִי, המפרץ הקטן שבנמל פיריאוס, מִיָה ואני מתענגות על המארינה הצחה, על מראה הסירות המתנדנדות במים ועל הדגה והירק שלפנינו. מיה מחכה בקוצר-רוח לראשית יוני: תיאודוראקיס יופיע אז בפסטיבל ישראל, עשרה נגנים איתו על הבמה, כל מעריציו וידידיו בקהל, ובשיריו – המיית-הים האגאי, אוושת ענפי הזית, צינת השיש, אש האמונה.

לציון פטירתו של תאודורקיס 2 ספטמבר 2021.

הפרסום באדיבות משפחת שמר-הורוביץ.
אין להעתיק את הטקסט ללא רשות המשפחה. 

המאמר 'גוליית המסכן' מאת נעמי שמר פורסם במקור במוסף 7 ימים (ידיעות אחרונות), 09.04.1993.

לארכיון נעמי שמר בספריה הלאומית     לחצו כאן

היצירה קַנטו חָנֶרָאל [109 דקות]        לחצו כאן

על פבלו נרודה באתר טד      לחצו כאן

למכלול יצירותיו של תיאודורקיס (באנגלית)      לחצו כאן

'איבדנו גם את השקיעה' מאת פבלו נרודה, קוראת: טל ניצן.      לחצו כאן