ממחזאי לחוזה

"וינה, עיר מגוריו של הרצל הייתה התפאורה למעשיו" מסביר מוטי סנדק, עורך "במה": "בחדר עבודתו בביתו בווינה רקם והגה את מחזותיו ואת הרעיון הציוני. עם היהודים האוסטרים הבולטים באותה עת נמנו יוצרים יהודים כמו זיגמונד פרויד, מרטין בובר, וסטפן צוויג אשר זנחו את המסורת היהודית, נדחו על ידי החברה הגרמנית החילונית ולא נטמעו בתוכה. לכן הם הרגישו ביתר שאת את בעיית הזהות היהודית, שהפכה לדידם לבעיה קיומית קשה." הרצל, שאף הוא נכלל ברשימה זו, בחר בציונות כפתרון לבעיה היהודית.

תיאודור הרצל, 1886 בקירוב - באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

"אחת השאיפות הגדולות של תיאודור הרצל הייתה לזכות להכרה ולתהילה כמחזאי, עולם התיאטרון קסם לו." כך כותב משב בלזם בסקירה המקיפה על מחזות הרצל, שכלולה בגיליון. "המחזות זכו לעלות על הבמות החשובות ביותר בעולם דובר הגרמנית, כבר מתקופת לימודיו באוניברסיטה ובהמשך, במקביל לעבודתו כאחד העיתונאים הנחשבים ולייסוד והובלת התנועה הציונית."

מחזות הביכורים של הרצל, הקומדיות "עבודת צוות" ו"תיק הירשקורן", נכתבו בתקופת לימודיו באוניברסיטה, ולא הועלו על הבמות. המחזה הראשון, שזכה להפקה מקצועית וגם גרף שבחים, היה "טברין" מ-1884, עיבוד חופשי למחזה של קטול מנדס "הנשים של טברין". הרצל קיווה, שהמחזות שכתב יוצגו על בימת ה"בורגתיאטר", התיאטרון היוקרתי ביותר של וינה, אך הם נדחו שוב ושוב. "הפליט", מחזה שהופק ב-1887, היה ההצלחה המשמעותית הראשונה של הרצל, ומאוחר יותר הוצג גם הוא ב"בורגתיאטר". לאחריו כתב את המחזה "גונבי הציד" (יחד עם הוגו ויטמן), שנחשב להצלחה גדולה, ופרט  ל"בורגתיאטר" הוצג על במות שונות בגרמניה ובאוסטריה במשך 15 שנים נוספות. המחזות שכתב מאוחר יותר, "אשת השטן", "מה יגידו השכנים?", "האישה בשחור", "נסיכים מארץ הגאונות" ו"הערת שוליים", זכו להצלחה פחותה יותר. 

מימין: מודעה לפרסום ההצגה "גונבי ציד" מאת הרצל ב"בורגתיאטר", 1889. משמאל: צילום מודעת פרסומת לאופרטה "אשת השטן", שכתב הרצל למוזיקה מאת אדולף מילר, 1890. 
באדיבות הארכיון הציוני המרכזי.

מחזות רבים פרי עטו של הרצל עסקו בחיזור ובחיפוש אהבה בין מעמדות שונים, ובולטות בהם דמויות של רודפי תענוגות. המחזה "הגטו החדש" משנת 1894 היה שונה לחלוטין. לראשונה עסק הרצל בגלוי בבעיה היהודית, ומעתה ואילך הקדיש את מרבית זמנו וכוחותיו לקידום רעיון מדינת היהודים. המחזה עצמו עוסק ביעקב סמואל, שרק לאחר נישואיו נחשף לאנטישמיות מצד החברה הנוצרית סביבו, ומגיע למסקנה כי יהודי אף פעם לא יזכה לסיכוי שווה, ותמיד יחזור למקומו בגטו.

תמונת הסיום של המחזה "הגטו החדש". המחזה הוצג לראשונה רק ב-1898 בגלל העיסוק הקשה באנטישמיות וביחס ליהודים. רק לאחר הקמת ההסתדרות הציונית ופרסומו של הרצל היה קהל לנושא זה.
באדיבות הארכיון הציוני המרכזי.

הרצל חזר לעסוק בחיי הנישואין ובבגידות עם הדמויות האופייניות לקומדיות שלו במחזה "קטי שלנו" מ-1898. אומנם המחזה נכתב במקביל לראשית פעילותו הציונית, אך לא עסק בכך. למרות זאת העיתונות האנטישמית באוסטריה תקפה את הרצל ואת יצירתו, וה"בורגתיאטר" החליט לא להעלותו על הבמה. המחזה הוצג בתיאטרון הגרמני העממי, ובזמן ההופעה אירעו התנגשויות בין בריונים אנטישמיים לפעילים ציוניים. גם "גרטל" ו"אני אוהב אותך" מ-1900 זכו לקריאות בוז מהקהל, שהתנגד לרעיונותיו הציוניים של הרצל. הלחץ מצד הקהל הוביל לפגיעה בהעלאת המחזות הוותיקים והחדשים של הרצל. אשתו של הרצל, ז'ולי, כתבה ש"לא היה עוד מקום לספק באשר למחיר – בכבוד ובכסף – שתיאודור ואנחנו, בני משפחתו, משלמים על אותה אידאה חובקת עולם שלו." (מתוך: "אשתו המנודה" מאת אידה צורית, כתר הוצאה לאור, 1997)

יוליה (ז'ולי) הרצל - באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

מחזה יוצא דופן נוסף ביצירתו של הרצל היה "סולון בלידיה" מ-1901. עלילתו מתרחשת בתקופת שלטונו של קרויסוס מלך לידיה, ומתארת מה קורה לאנושות כאשר האדם לא צריך לעמול לפרנסתו. לאחר מותו של הרצל הפכו "סולון בלידיה" ו"הגטו החדש" למחזות הידועים ביותר שלו, והם גם היחידים שתורגמו לעברית, והועלו על בימות התיאטרון בארץ. בלזם טוען כי "שני המחזות הללו תומכים בתפיסה שנחשבה לנכונה וראויה לבניית המיתוס של מייסד הציונות: בין אם כזה שמתמסר לשאלה היהודית ובין אם זה שממשיל משלים על טבע האדם. את הצדדים הנועזים, השובבים והמפתיעים של אבי התנועה הציונית, שמהווים את עיקר יצירתו לבמה, איננו מכירים. אולי דווקא אלו הצדדים שהופכים את דמותו לשלמה, מצחיקה, אנושית וקרובה יותר אלינו ולעולמנו."

המחזה "סולון בלידיה" בביצועם של חברי תיאטרון "האהל", 1949 - באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

מוטי סנדק מוסיף, כי הרצל המחזאי היה איש תיאטרון מובהק, הבקי בלהטוטי תאורה, תפאורה ותלבושות. הוא הפיק וביים את הקונגרס הציוני הראשון – אולי ההפקה הגדולה ביותר של המאה ה-19. מרגע שבא לבאזל לפני קיום הקונגרס הציוני הראשון, הוא פיקח אישית על כל הפרטים באירוע עד האחרון שבהם, כולל עיצוב האולם, סידור הבמה ובחירת התלבושות (הצירים נתבקשו להגיע עם חליפה חגיגית ועניבה) – עדות לנטייתו המובהקת של הרצל "לביים את הפוליטיקה" בטקסים מפוארים ומתוכננים היטב. ניכר כי הרצל היה איש תיאטרון שעבר לפוליטיקה. "פוליטיקה לעולם יש בה יסוד של תיאטרון", קבע. 

לקריאת הכתבה באתר הארכיון הציוני המרכזי ולצפייה בתמונות נוספות מתוך הארכיון

לחצו כאן